נדחתה עתירה לאיחוד משפחות- המערער מנהל במקביל חיים משותפים עם שתי נשים

המשנה לנשיא מ' נאור:

לפנינו ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע (השופט ב' אזולאי) מיום 24.7.2011. בפסק דינו, דחה בית המשפט את עתירת המערערים לבטל את החלטת המשיב מיום 27.10.2010, לפיה לא תונפק למערערת תעודת זהות ישראלית. המשיב נימק את החלטתו בכך שהמערער, בעלה של המערערת, מנהל במקביל חיים משותפים עם שתי נשים נוספות.

הרקע

המערער, ק.א., הוא אזרח ישראל יליד הארץ. על פי רישומי משרד הפנים, עדכן המערער ביום 22.1.1996 את כתובתו לבית 167 בשכונה 10 שביישוב חורה, ועדכן אותה בשנית ביום 22.6.2008 לבית 167 בשכונת יסמין שביישוב חורה. שכונת יסמין היא שכונה 10. ביום 22.8.2011 שינה המערער את כתובת מגוריו לבית 30 בשכונה 9 ביישוב.

ביום 9.10.1986 נשא המערער לאישה את נ. א.ק. למערער ולנ. נולדו 3 ילדים בשנים 1988, 1991 ו-1993. במקביל, נישא המערער בשנת 1992 לאישה נוספת, ע. שמה. המערער התגרש מנ. ביום 21.3.1996 (קרי, אחרי שהמערער כבר נשא את ע. לאישה ולאחר שנולדו לו מע. ילדים). ע. היא ילידת 1965, וחרף נישואיה, מעמדה ברישומי המשיב נותר כ"רווקה". על פי תצהירה של ע., למערער ולה 7 ילדים. אין מחלוקת שחלקם נולדו ערב גירושי המערער מאשתו נ., שכן הם נולדו בשנים: 1983, 1986, 1988 (שני ילדים), 1990, 1991 ו-2002 (בתשובת המדינה נטען כי לע. 8 ילדים מהמערער, כאשר שני ילדים נולדו בשנת 1986). למערער ולע. תעודת גירושין שנערכה ביום 13.6.2004, אולם ביום 20.9.2010 ניתן פסק הדין המתקן את פסק דין הגירושין שלהם, לפיו הגירושין לא נערכו בשנת 2004 אלא עוד ביום 20.12.1995.

המערערת, ח.א., היא אזרחית ירדן שהתחתנה עם המערער ביום 7.4.1996. למערערים 6 ילדים משותפים, אשר נולדו בשנים: 1997, 1998, 2000, 2001, 2002 ו-2007. המערערת קיבלה מעמד א/5 מיום 16.11.1999 ועד ליום 13.03.2003. אולם, במכתב מיום 3.4.2003, הודיע המשיב למערער כי בקשתו לאיחוד משפחות עם המערערת נדחתה, כאשר הסיבה לדחייה היא "ביגמיה, נולד ילד נוסף מאשתך הראשונה (חברה)". הכוונה הייתה ללידת בנם המשותף של ע. ושל המערער בשלהי 2002.

           המערער הציג בפני המשיב את תעודת הגירושין שלו מע.. המערער הגיש לאחר מכן ביום 15.11.2004 בקשה חדשה לאיחוד משפחות, למרות שהגשת הבקשה החדשה לא צוינה בערעורו. מכוח הבקשה החדשה ניתנה למערערת אשרת א/5 חדשה, שהוארכה מעת לעת. במסגרת הבקשה לאיחוד משפחות, נערך למערערים שימוע ביום 15.10.2009. בפרוטוקול השימוע שנערך למערערת נכתב כי "הנ"ל אינה רוצה לענות ומפחדת שתפיל עצמה ולא תקבל ת"ז. לאחר מכן סיפרה המערערת שבעלה נשוי לעוד שתי נשים, כולן גרות באותה שכונה והילדים באותו בית ספר, הבעל חי גם עם הנשים האחרות. 'רק אני רשומה אצלו, והוא נשוי אליהן לפי הדת שלנו'". באמצע פרוטוקול השימוע מצוין בסוגריים כי "הבעל הופיע והיא נתקפה בהלה והתחילה לספר לו בבהילות ובלחץ ששאלנו אותה לגבי נשותיו וכו'. כולה רועדת. השימוע הופסק". לאחר הפסקה, נמשך השימוע, והמערערת מסרה כי היא גרה בחורה בשכונה 10 וכי אינה יודעת היכן גרות נשותיו הקודמות של המערער. בהמשך חזרה בה המערערת מדבריה.

           בשימוע שנערך באותו יום למערער, הוא נשאל כיצד נולד לו ילד מע. בשנת 2002 על אף שהוא טוען שהוא כבר היה גרוש ממנה באותה עת. תשובתו של המערער הייתה כי הלך לבקר את ילדיהם המשותפים בביתה של ע., משום שהיה לילדים קשה בלימודים, וכי כתוצאה מביקור זה נולד ילדו האחרון מע.. המערער מסר כי הוא גר בשכונה 9 בחורה, ואילו נ. וע. גרות בשכונת יסמין (שכונה 10) בחורה, בבתים 167 ו-166 בהתאמה. לקראת סוף השימוע, בתשובה לשאלה "בתיק יש אישור שאתה מתגורר בשכונה 10 שזה אותו הבית שמופיע בת"ז נכון?", השיב המערער בחיוב.

ביום 21.10.2009 נערכו שימועים לנ. ולע., מהם עלה כי הן גרות בשכונה 10 בחורה, אולם אינן יודעות לטענתן היכן גר המערער. בשימוע שנערך לע. היא הסבירה, בנוגע לבנה המשותף האחרון עם המערער, כי "הילד נולד בטעות, הוא הגיע קנה לילדים ממתקים וקרה מה שקרה". באותו היום נערך גם שימוע נוסף למערערת. במעמד זה, היא נשאלה כמה פעמים מבקר המערער את נשותיו הקודמות. תשובתה הייתה כי הוא אף פעם לא ביקר אצלן, אולם היא המשיכה ופירטה כי "הוא [המערער - מ"נ] עושה את מה שנכון לעשות לפי החוק. הוא עם אחת לפי הדת וחי עם 3".

           מסיכומי המשיב עולה כי ביום 8.2.2010 נערך למערערים שימוע נוסף, שלא הוצג לבית המשפט קמא, בו הוכחש כי המערער מקיים יחסים פוליגאמיים.

ביום 23.8.2010 דחה המשיב את בקשת המערער לאיחוד משפחות עם המערערת. כסיבה לדחייה צוין: "בעוד שהינך נשוי לגב' ח. הינך מנהל חיים משותפים בו זמנית עם נ. וע. ולכם ילדים משותפים".

ביום 8.11.2010 הגישו המערערים עתירה מנהלית נגד החלטת המשיב לדחות את בקשת המערער לאיחוד משפחות. במהלך הדיונים בעתירה, ביקשו המערערים לחקור את המצהירים מטעם המשיב, אולם בית המשפט קמא דחה את בקשתם ביום 11.4.2011, בקובעו:

"אינני מתיר חקירה נגדית של המצהירים מטעם המשיבה [המשיב - מ"נ]. הכלל הוא שבהליך מינהלי אין צורך בחקירה נגדית, אלא אם כן הדבר חיוני להכרעה, וב"כ העותרים [המערערים - מ"נ] לא הצביע על נימוק מספיק שמצביע על כך שהדבר חיוני להכרעה. השאלה אם השימוע היה תקין או לא, ניתנת לבחינה עפ"י המסמכים שהוגשו ותצהירי הצדדים. השאלה אם הראיות מספקות או לא, ניתנת אף היא לבחינה עפ"י המסמכים שהוגשו".

בפסק הדין מיום 24.7.2011 קבע בית המשפט כי טענות המערערים ביחס לשימוע - אשר יפורטו בהמשך - מתייחסות לנהלי חקירה פלילית ואינם חלים במקרה זה. בית המשפט הכריע כי "גרסת המשיבה [המשיב לענייננו - מ"נ] עומדת בכללי הראיה המנהלית, על פיה רשאית היתה המשיבה לקבוע כי העותר 2 [המערער - מ"נ] מקיים יחסים פוליגאמיים עם שלוש נשים ומנימוקים אלו רשאית היתה המשיבה שלא לקבל את בקשת העותרים". אשר על כן, דחה בית המשפט את העתירה וחייב את המערערים בהוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח. מכאן הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים

המערערים טוענים כי על פי נהלי משרד הפנים להליך מדורג לאיחוד משפחות, המשיב היה חייב להוציא למערערת תעודת זהות של קבע כבר בסוף חודש ינואר בשנת 2001. לכן, לדברי המערערים, אין בהחלטה לדחות את בקשת איחוד המשפחות מיום 3.4.2003 כדי להפחית מחובת המשיב להנפיק למערערת תעודת זהות. עוד טוענים המערערים בהקשר זה כי חרף דחייה זו משנת 2003, המשיך המשיב להנפיק למערערת תעודות זהות זמניות עד ליום 12.11.2009 וזאת למרות שידע על לידת בנם של המערער ושל ע. עוד בשנת 2002 ועל רישום הכתובת של המערער - ועל כן על הביגמיה לכאורה. המערערים מפנים לעניין זה להלכה שנקבעה ב-בג"ץ 135/71 פרסמן נ' המפקח על התעבורה, פ"ד כה(2) 533 (1971) (להלן: עניין פרסמן), לפיה "רשות מינהלית שהוטעתה רשאית לבטל את המעשה הנגוע, אך היא אינה רשאית להשהות את הביטול זמן רב יתר-על-המידה", וטוענים כי המשיב השתהה בביטול תעודת הזהות הארעית של המערערת יתר על המידה. אשר על כן, לדבריהם, יש לראות במשיב כמי שהשתהה וויתר על טענת הביגמיה. לכן, טוענים המערערים, משהמשיב המשיך להנפיק למערערת תעודות זהות במשך שנים לאחר שנודע לו על אודות בנם המשותף של המערער ושל ע., מנוע היה המשיב מלהעלות טענה זו בשנית כדי להצדיק את דחיית הבקשה לאיחוד משפחות.

           באשר להוכחת קיום יחסים פוליגאמיים של המערער עם נשותיו הקודמות, טוענים המערערים כי טענת המשיב מסתמכת על אופן רישום כתובת המערער וכן על לידת בנם המשותף של המערער ושל ע. בשנת 2002. המערערים טוענים כי שגה בית המשפט קמא משלא התייחס להסבר שמסר המערער לכך שכתובת המגורים שהייתה רשומה היא כתובתו הקודמת בטרם נישואיו למערערת, ולכך שילדם של המערער ושל ע. נולד כתוצאה מאירוע חד פעמי ואינו מעיד על אורח חיים משותף.

           עוד טוענים המערערים כי שגה בית המשפט קמא כשלא אפשר להם לחקור את פקידי משרד הפנים שביצעו את השימועים למערערים. לדברי המערערים, היה על בית המשפט לערוך בירור עובדתי אמיתי ומעמיק באשר למה שאירע בשימועים. המערערים מסתמכים בעניין זה על תקנה 15(א) לתקנות בתי משפט לענינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. לטענת המערערים, נדרשת חקירה משום שהמשיב נסמך על דבריה הלכאוריים של המערערת בשימועים כדי לדחות את בקשתה לאיחוד משפחות. המערערים מצביעים על כך שהמערערת כלל אינה דוברת עברית ושלא נרשמו פרטי המתורגמן. כמו כן, לטענת המערערים, השימוע היווה בעצם חקירה של חשוד בעבירת ביגמיה. משכך, עריכתו לא הייתה בסמכות משרד הפנים אלא בסמכות משטרת ישראל, וממילא מדובר בחקירה עליה צריכים לחול נהלי חקירה פלילית, בניגוד לקביעת בית המשפט קמא. לבסוף, טוענים המערערים נגד ההוצאות שהוטלו עליהם.

המשיב סומך את ידו על פסק הדין של בית המשפט קמא. לדבריו, דין הערעור להידחות בהיעדר עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט קמא ובהחלטת המשיב. המשיב טוען כי בניגוד לטענת המערערים, הוא פעל בהתאם למדיניותו השגרתית להפסקת הליך מדורג לאיחוד משפחות שעה שמדובר ביחסים פוליגאמיים. הבקשה הראשונה לאיחוד משפחות נדחתה בשנת 2003 לאחר שהתברר כי למערער יחסים פוליגאמיים עם נשים אחרות ואף נולד לו ילד מאשתו השנייה. בקשת איחוד המשפחות מושא הערעור, שכאמור הוגשה מחדש לאחר שהמערער הציג תעודת גירושין מע. בשנת 2004, נדחתה לאחר שהתברר, על סמך ראיות מינהליות מספקות, כי המערער ממשיך לקיים חיים פוליגאמיים עם שתי נשותיו הקודמות. ראיות אלה הן הילד הנוסף שנולד למערער מע., דברי המערערת בשימועים שנערכו לה וכתובות המגורים המשותפות והסמוכות של המערערים עם גרושות המערער.