נדחתה טענה להתיישנות תביעה בעניין שטח שהועבר לחזקת הרשות הפלסטינית כשטח B

לפי בקשת הנתבעים לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות. מהי עילת התביעה? האם עסקינן בעילה במקרקעין או בעילה שאינה במקרקעין? מהו מועד היווצרות העילה? אימתי התגבש כוח התביעה בידי התובעת, והאם התגבש הוא בעת התגבשות זכות התביעה המושגית או לאחר מכן? וכן - האם ענייננו בעוולה מתמשכת או בעילה חד פעמית?

רקע עובדתי בתמצית

1.         בשנת 1981, אישרה ממשלת ישראל, בהתאם ועל פי החלטת ועדת השרים להתיישבות, את הקמת היישוב רמת קדרון בתחום "עוטף ירושלים" (להלן: "היישוב" או "רמת קדרון").

ביום 16.12.1981 ניתן צו הכרזת תכנון רמת קדרון.

התובעת, שהינה חברה פרטית, רכשה בשנת 1984 מאת מר שמואל עינב וחברת דקל לבניה וסחר (קרני שומרון) בע"מ (להלן: "דקל"), 400 דונמים בכפר עבדיה בגושים 4 ו- 5, חלק מן המקרקעין עליהם עתיד היה להיבנות היישוב. בשלהי שנת 1985 אישרה הועדה לרישום ראשון ביהודה ושומרון רישומה של חלק מהחלקה הנ"ל ע"ש דקל, אשר מתוך החלק אשר אושר לרישום 200 דונמים שייכים לתובעת. רכישת הקרקע נועדה להקמת היישוב, כאשר בהחלטת המדינה על הקמתו נקבע כי מתכונתו תהא בדומה ליישוב שערי תקווה, בו 500 משפחות.

התובעת פעלה להקמתו של היישוב, בתכנון ובסלילת דרכי הגישה אליו, בין היתר בהסתמך, לטענתה, על תב"ע מאושרת.

בשנת 1992, לאחר החלפת השלטון, החליטה הממשלה החדשה לבחון מחדש את הקמת היישובים אשר על הקמתם החליטה הממשלה הקודמת, בין היתר היישוב רמת קדרון.

לאחר מתן החלטה זו עתרה התובעת לבית המשפט העליון, בג"צ 1157/94, כנגד רשויות המדינה. עתירה זו נדחתה על מנת לאפשר דיון חוזר בממשלה באשר לעתידו של היישוב.

בשנת 1994, התקבלה החלטת ממשלה נוספת, בה הוחלט לא לאשר, לפי שעה, את הקמת היישוב.

לאחר החלטה זו עתרה התובעת פעם נוספת לבית המשפט העליון, בג"צ 6670/94, עתירה אשר נמחקה על פי המלצת בית המשפט. 

היישוב רמת קדרון לא הוקם מעולם, והשטח אשר עליו עתיד היה להיבנות הועבר לחזקתה של הרשות הפלסטינית, כשטח B. התביעה דנן הוגשה ביום 7.2.2005.

טענות הנתבעים

2.         הנתבעים טוענים כי מועד היווצרות העילה הינו מועד מתן ההחלטות בדבר אי הקמת היישוב, בשנים 1992 ו- 1994, על כן דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות. זאת ועוד, לטענתם טענה בדבר המתנה בציפייה לשינוי ההחלטה אינה יכולה לסייע לתובעת, היות שכבר נפסק כי אין בציפיות התובע בכדי לעצור את מרוץ ההתיישנות (ע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5), 166 (להלן: " פס"ד זיסר"), עמ' 178).

עוד טוענים התובעים כי טענה אשר יכולה להישמע כי המועד בו התגבשה עילת התביעה הינו מועד ביטול התב"ע הינה בגדר הרחבת חזית אסורה. על אף זאת, טוענים הם כי אף אם תתקבל הטענה הרי שהתב"ע בוטלה כבר בשנת 1996, ועל כן בכל אופן דינה של התביעה להידחות מחמת התיישנות.

טענות התובעת

3.         התובעת טוענת כי ההחלטות בשנים 1992 ו- 1994 כלל לא ביטלו את הקמת היישוב, אלא השהו את הקמתו עד למועד בלתי ידוע ועד למתן החלטה בעניין. החלטה סופית טרם התקבלה. לדבריה, ראיות לכך הינן מכתביה בשנת 2000, בהן דרשה לקבל החלטה סופית ביחס למעמד היישוב רמת קדרון, וזכויותיה כפועל יוצא מההחלטה שתתקבל, ותשובת המדינה כי טענותיה בבדיקה ועליה להמתין להחלטתה הסופית של המדינה.

לטענת התובעת, רק זמן סביר לאחר שכל מכתביה משנת 2000 לא נענו, ניתן היה להסיק באופן ודאי כי אין בכוונת המדינה להיענות לדרישותיה וכי התגבשה עמדתה הסופית של המדינה. על כן רק ממועד זה התגבשה עילת התביעה בידה, לפיכך, יש לדחות את טענת הסף של הנתבעים.

בנוסף לאמור, טוענת התובעת כי טענת המדינה בדבר התיישנות התביעה נגועה בחוסר תום לב רבתי. לטענתה, המסמכים אותם מסרבת המדינה לגלות מעידים כי אף לאחר שנת 2000, ועד שנת 2004, טרם התקבלה החלטה סופית בדבר הקמתו או אי הקמתו של היישוב רמת גדרון. זאת ועוד, במהלך שנת 2000 המדינה מודה במפורש בזכאותה של התובעת לפיצוי, עובדה השוללת את טענת ההתיישנות.

טענות נוספות בפי התובעת והן כי אין זה ראוי לטעון את טענת התיישנות כאשר העיכוב הרב נגרם על ידי המדינה וכי מדובר בתביעה במקרקעין המתיישנת לכל הפחות לאחר 15 שנה.

דיון

4.         הסרת תביעה על הסף מחמת התיישנותה אינה הכרעה פשוטה כלל ועיקר. אם בעבר הושם הדגש על זכויותיו הדיוניות של הנתבע, הרי שבשנים האחרונות הצטרף המימד של זכות הגישה לערכאות שהינה מעין זכות חוקתית. לעניין מערכת השיקולים והאיזונים יפים דברי בית המשפט בע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, תק-על 2008(2), 3886 (2008) (להלן: "פרשת אלנקווה"), כדלקמן:

"11. דיני ההתיישנות נועדו להשיג איזון אינטרסים בין בעלי הדין - התובע, הנתבע, וכלל הציבור. משמעותו של איזון זה הוא להניח לבעל דין המבקש לתבוע את זכויותיו בערכאה שיפוטית, שהות מספקת להיערך לכך, היערכות המלווה, לא אחת, בקשיים, עלויות ואילוצים; מנגד - לקצוב מראש תקופת זמן סבירה לצורך הגשת התביעה, אשר מעבר לה תוסר אימת התביעה המשפטית מהנתבע, והוא לא יחוייב עוד בשמירת ראיותיו, ואשר לאחריה, יוסר הסיכון כי ראיות שהיו זמינות בידיו בעבר, שוב לא תהיינה בהישג ידו, ותכבדנה על יכולתו להתגונן בפני התביעה. בצד כל אלה, קציבת תקופת התיישנות להגשת תביעות משרתת את עניינו של הציבור הרחב, המבקש לרכז את פעילותן של ערכאות השיפוט בענייני ההווה, ולא בעניינים שזמנם עבר (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה, פד"י לח(4) 554, 558-9 (1984) (השופט ברק); ע"א 4126/05 חג'אזי נ' עמותת ועד ספרדים (לא פורסם 20.6.06) (השופט רובינשטיין); רע"א 830/06 גלמן נ' כהן פיתוח דרעד (לא פורסם, 2.4.08 (השופטת חיות)).