נדחתה בקשתו של יחיעם אוחנה לערוך משפט חוזר בעניינו

           בקשה למשפט חוזר. ביום 10.6.2004 הורשע המבקש בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעבירות של זיוף בנסיבות מחמירות לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), סיוע לזיוף לפי סעיף 418 סיפא בצירוף סעיף 31 לחוק העונשין, שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות לפי סעיף 420 לחוק העונשין בצירוף סעיף 418 סיפא, ושיבוש הליכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין. ערעורו של המבקש (ע"פ 8721/04) נדחה ביום 17.6.2007. בקשתו של המבקש לדיון נוסף (דנ"פ 6582/07) נדחתה ביום 28.11.2007. בקשתו לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בבקשתו למשפט חוזר נדחתה ביום 21.12.2007 (מ"ח 10728/07).

העובדות

1.        ברקע הדברים עומד משפטו הראשון של המבקש משנת 1981. בית המשפט המחוזי בנצרת הרשיע את המבקש, יחיעם אוחנה, בשתי עבירות של סחר בסם מסוכן מסוג קנבוס. המבקש נידון לעונש מאסר לתקופה של שנתיים וחצי, מאסר על תנאי וקנס. ערעורו נדחה, והמבקש ריצה את עונשו.

2.        המבקש המשיך, במשך השנים, לדבוק בטענת חפותו וזהו הרקע לפרשה שהובילה להגשת כתב האישום השני ולהרשעתו של המבקש בפרשה נשוא הבקשה הנוכחית. על פי כתב האישום, נשוא בקשה זו, במהלך שנת 1996 קשרו המבקש ומעורבת נוספת בפרשה, רחל לב (להלן: "לב"), קשר לרמות את רשויות אכיפת החוק בישראל, על ידי איסוף חומר ראיות כוזב אשר יוביל את גופי החקירה והמשפט למסקנה כי המבקש הופלל על ידי גורמים שונים, ביניהם: אנשי משטרה, פרקליטים ושופטים. לצורך קידום הקשר, נפגשה לב עם אנשים שונים שהיו מעורבים בחקירת תיק המשטרה, שהוביל להרשעתו של המבקש במשפט הראשון, וזייפה עשרות מסמכים. בחודש דצמבר 1996 פנה ב"כ המבקש דאז, עו"ד חיים גלזר אל מפכ"ל המשטרה דאז, אסף חפץ, בבקשה כי ימונה קצין אשר יבדוק את עניין משפטו הראשון של המבקש, שכן על פי הנטען, המבקש הופלל על ידי אנשי משטרה שונים. חקירה לבדיקת טענותיו של עו"ד גלזר אכן התנהלה ואולם ביום 19.8.1998, החליט מנהל המחלקה לחקירת שוטרים (להלן: "מח"ש") דאז, עו"ד ערן שנדר, לסגור את תיק החקירה מאחר ולא נאספו ראיות חדשות המצדיקות את המשך הטיפול. על החלטה זו הגיש ביום 23.8.1998 עו"ד גלזר ערר ליועץ המשפטי לממשלה. כתב הערר לווה בעשרות מסמכים מזויפים שסיפקו לו המבקש ולב.

האישומים

3.        בכתב האישום בפרשה הנוכחית חמישה אישומים. על פי האישום הראשון זייפה לב מסמכים שונים, אותם מסרה למח"ש במהלך חקירת החשד להפללתו של המבקש במשפט הראשון. כמו כן מסרה לב עדויות כוזבות למח"ש בנוגע למקום בו נמצאו חלק מהמסמכים והדרכים בהן קיבלה את המסמכים. בנוסף תיעדה לב באמצעות מצלמת וידיאו, שיחות שקיימה עם מעורבים שונים בפרשה, ביניהם עמוס סבג, סוכן משטרתי, עימו שוחחה בנוגע למעורבותו בהרשעתו של המבקש. קלטות אלה נמסרו למח"ש תוך שהושמטו מהן קטעים על ידי לב והמבקש. על פי כתב האישום כל מעשיה של לב נעשו על דעתו ובשליחותו של המבקש.

4.        על פי האישום השני זייפה לב מסמכים שונים וכן מסרה למח"ש יחד עם כתב הערר שהגיש עו"ד גלזר, שורה של מסמכים מזויפים. גם כאן נטען כי מעשיה של לב נעשו על דעתו ובשליחותו של המבקש.

5.        על פי האישום השלישי הואשמה לב בזיוף מסמכים שונים. ביום 5.1.1999 הגיעה לב מלווה בח"כ חנן פורת, אשר באותה התקופה כיהן כיו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, למשרדו של היועץ המשפטי לממשלה. בפגישה שהתקיימה ניסו לב וח"כ פורת לשכנע את היועץ המשפטי לממשלה להורות על פתיחת חקירה שתוביל למשפט חוזר למבקש במשפט הראשון. באותה פגישה הציגה לב מסמכים מזויפים שונים. גם מעשים אלה, על פי כתב האישום, נעשו על דעתו, בידיעתו ובשליחתו של המבקש.

6.        האישום הרביעי והחמישי יוחסו למבקש בלבד ועניינם שיבוש מהלכי משפט. על פי האישום הרביעי, ביום 15.1.1999 פתחה המשטרה בחקירה, לאחר שהתעורר חשד כי המסמכים המתוארים בכתב האישום מזויפים. על פתיחת החקירה נודע למבקש משיחתו עם אסף חפץ. חפץ ביקש מהמבקש כי יסור מיידית לתחנת המשטרה, ומסר לו את מספר הטלפון של מפקדת היחידה הארצית לחקירות הונאה, תנ"צ מירי גולן. המבקש התקשר לגולן אשר הורתה לו להתייצב מיידית בתחנת המשטרה. על פי כתב האישום, המבקש, שידע שהשוטרים בדרך אליו, ביקש מחברו נחום תגר, כי ייקח מביתו קלסרים ובהם מסמכים הקשורים לפרשה, וזאת כדי שלא ייתפסו על ידי המשטרה. תגר, עשה כבקשתו. על פי האישום החמישי, במהלך השנים 1998-1997 הביא המבקש מסמכים שונים הקשורים לפרשה, למסעדה אותה ניהל בטבריה, ושם צילם ותייק את המסמכים בתוך קלסרים רבים. ביום 15.1.1999 בשעות אחר הצהריים, ביקש המבקש ממנחם אלקין, חברו, כי יוציא את הקלסרים מהמסעדה ויסתירם וזאת על מנת למנוע את תפיסתם על ידי המשטרה. אלקין נפגש עם מזכירתו של המבקש ביום 16.1.1999 וביקש ממנה כי תדאג להוצאת הקלסרים מתוך המסעדה. אלקין אף ביקש מחבר נוסף כי יסייע למזכירתו של המבקש, והשניים הגיעו למסעדה וארזו את הקלסרים שנלקחו לאחר מכן על ידי אלקין בשיתוף פעולה עם אחיו של המבקש. הקלסרים הועברו לאחסון בדירתו של חבר אחר של המבקש. ביום 16.1.1999 עיינו במסמכים עיתונאים, לאחר מכן הועברו הקלסרים למשרדי העיתון "מעריב" ורק לאחר מספר ימים, הועברו הקלסרים לידי המשטרה, על פי דרישתה.

ההליכים נגד רחל לב

7.        המבקש ולב הואשמו, כאמור, יחד בכתב האישום ומשפטם נפתח יחדיו. ואולם, כבר בשלב מוקדם הופרד עניינה של לב ולמעשה התנהל נגדה הליך נפרד. ההליך המשפטי נגד לב התמקד בעיקר במצבה הפסיכיאטרי והגיע לסיומו בהסדר טיעון לפיו הודתה לב בעובדות כתב האישום שיוחסו לה ונידונה לשתי שנות מאסר על תנאי. לב לא העידה מטעם מי מהצדדים, לא במשפטה שלה ולא במשפטו של המבקש.

ההליכים הקודמים כנגד המבקש

החלטת בית המשפט המחוזי

8.        בית המשפט המחוזי חילק את הדיון בעניינו של המבקש לשניים, תחילה דן באישומים הרביעי והחמישי, העוסקים בפרשת הסתרת הקלסרים, ולאחר מכן עבר לדון בשאלת מעורבותו של המבקש בזיוף המסמכים כנטען באישומים הראשון, השני והשלישי.

9.        בהחלטתו ביחס לאישומים הרביעי והחמישי ציין בית המשפט כי לא היתה מחלוקת שהאירועים אכן התקיימו. גדר המחלוקת היה נעוץ בהוכחת היסוד הנפשי של המבקש. התביעה טענה כי המבקש פעל להסתרת הקלסרים במטרה להכשיל את החקירה שנפתחה נגדו בגין זיוף המסמכים. מנגד טענה ההגנה כי רצונו של המבקש היה לגונן על המסמכים מפני השחתתם או עיוותם על ידי המשטרה, שלטענתו התנכלה לו בעבר וגרמה לו לאבד את האמון ביושרם ובהגינותם של אנשיה. על פי הנטען, רצונו של המבקש היה לגבות את המסמכים בעותק נוסף בטרם יימסרו לידי המשטרה. בית המשפט המחוזי דחה את טענת ההגנה וקבע כי לכל המאוחר מהרגע שבו פורסם בעיתון "מעריב" שמועלית טענה בדבר זיוף המסמכים ומשעה שנערך חיפוש בביתו של המבקש ובדירתה של לב, כששוטרים נמצאים במשרדו של סניגורו, ידע המבקש כי הוא ולב נחשדים בזיוף המסמכים. מאותו הרגע, נקט המבקש בסדרה של פעולות שמטרתן היתה אחת ויחידה: להסתיר את הקלסרים מהמשטרה. ביחס ליסוד הנפשי קבע בית המשפט כי גם אם תתקבל הטענה לפיה המניע שליווה את מעשיו של המבקש היה רצונו לשמור על המסמכים ולהבטיח את האותנטיות שלהם, מניע זה יכול לדור בכפיפה אחת יחד עם המטרה לעכב את החקירה. עוד נקבע כי די בפעולות שנעשו על ידי המבקש בזמן שידע שהינו דרוש לחקירה, למען תתגבש מטרתו להכשיל את החקירה. הפעולות שביצע המבקש, מקימות לחובתו חזקה לפיה נתכוון לתוצאה הטבעית הנובעת ממעשיו והיא העלמת המסמכים מהמשטרה וכתוצאה מכך-עיכוב החקירה בעניינו.

10.      באשר לשלושת האישומים הראשונים, נוכח הודאתה של לב והרשעתה לא היתה עוד מחלוקת בין הצדדים כי המסמכים שהועברו על ידי לב למח"ש וליועץ המשפטי לממשלה היו מבחינה אובייקטיבית מזויפים. בית המשפט המחוזי נדרש להכריע בשאלת היקף אחריותו של המבקש בפרשת הזיוף. באשר ליסוד הנפשי, נקבע כי על יסוד הראיות הנסיבתיות, למבקש היה חשד ממשי שהמסמכים שלב העבירה היו מזויפים, אולם הוא עצם את עיניו לאפשרות זו. משכך, קבע בית המשפט המחוזי כי לגבי האישום הראשון, קמה אחריות למבקש כמבצע בצוותא, מאחר ובעניין הקלטות, להבדיל מעניין המסמכים, היה תכנון משותף של לב והמבקש. התכנון המשותף נלמד מהעובדה כי השניים דיברו על כך בטלפון, המבקש הורה ללב להשמיט לפחות קטע אחד מהקלטת ולהגיש את הקלטות למח"ש מטעמו. באשר לאישום השני והשלישי, קבע בית המשפט המחוזי כי לא קמה אחריות פלילית למבקש בגין הזיוף כמבצע בצוותא, והמבקש הורשע בעבירות של סיוע לזיוף. בית המשפט ציין בהחלטתו כי אין ספק שהמבקש יצר תנאים טכניים ומוראליים לביצוע מעשי הזיוף של לב, אך יותר מזה, סיפק ללב תנאים מהותיים: במתן אינפורמציה, עיון במסמכים ותיוקם בקלסרים. נמצא כי המבקש עצם עיניו לנסיבות הזיוף. הוא ידע כי ללב רגשות כלפיו וידע כי הכלים אותם סיפק ללב, האינפורמציה, תחושת הגאווה והסיפוק ממעשיה, יתרמו להמשך שרשרת הזיוף.

11.      בנוסף קבע בית המשפט כי יש להרשיע את המבקש באישומים הראשון, השני והשלישי בעבירה של שימוש במסמך מזויף. נקבע, כי מאחר וטובתו של המבקש והשאיפה לטהר את שמו היא זו שעמדה מאחורי הגשת המסמכים על ידי שלוחיו, ונוכח העובדה כי המבקש היה שותף למעשי הזיוף גופם (בין אם כמבצע בצוותא לעניין האישום הראשון ובין אם כמסיע לעניין האישום השני והשלישי), אין בעובדה לפיה המבקש לא הגיש את החומר בעצמו כדי להשמיט את הקרקע תחת אחריותו בגין השימוש במסמכים המזויפים.

הערעור

12.      על החלטת בית המשפט המחוזי הגיש המבקש ערעור. ערעורו של המבקש נדחה בדעת רוב (השופטים א' פרוקצ'יה וס' ג'ובראן), כנגד דעתו החולקת של השופט א' א' לוי. השופטת פרוקצ'יה ציינה בפסק דינה כי לאור התפתחות המשפט בעניינה של רחל לב, נעדרה מתשתית הראיות עדות העדה המרכזית שעשויה היתה לשפוך אור על מעורבותו של אוחנה בפרויקט הזיוף שנועד להוביל לטיהור שמו. אי לכך נדרש מערך נתונים נסיבתי שממנו ניתן יהיה להסיק את המסקנות הנדרשות. לאחר ניתוח מפורט של חומר הראיות קבעה השופטת פרוקצ'יה כי המבקש לא רק שהיה הרוח החיה בקשירת הקשר הפלילי והוצאתו לפעול, אלא הוא היה מבצע עיקרי בשותפות לדבר עבירה יחד עם לב וכי ניתן היה לראות במבקש מבצע בצוותא. ואולם, מאחר והמדינה לא ערערה על קביעת בית המשפט, לא ניתן היה בגדר הערעור להמיר את הרשעותיו של המבקש בעבירות סיוע, להרשעות בביצוע בצוותא. השופטת פרוקצ'יה קבעה כי חומר הראיות וקביעותיו של בית המשפט המחוזי מבססים את חלקו המרכזי של המבקש בפרשת הזיוף והדבר נלמד מטיב הקשר הרומנטי בין המבקש ללב; מן העובדה שהמבקש סיפק ללב מידע ומכשירים שאפשרו את הזיוף; מהעובדה שהמבקש קיבל לידו מלב את כל המסמכים המזויפים, עיין בהם ותייק אותם; מהעובדה שחלק מהמסמכים היה מופרך ואבסורדי והדברים אינם מתיישבים עם אפשרות שהמבקש היה משולל ידיעה ברורה על היותם מסמכי כזב; מהעובדה שהמסמכים מתייחסים למבקש בלבד מבין 70 מופללים אחרים באותה פרשה בה הורשע בשנות ה-80; מעשיו של המבקש בהרחקת הקלסרים מידי המשטרה עם פתיחת החקירה בעניין הזיוף; הפאסיביות של המבקש בקשר עם הרשויות, התנהגות המעלה תמיהות כשמדובר באדם שבמשך שנים טוען לחפותו; אי העברת המסמכים לבדיקת אמיתותם למרות שמהודעותיו של המבקש במשטרה ומהתנהגותו נלמד כי היו מקרים בהם פקפק באמינותם של המסמכים; השתתפותו של המבקש בזיוף הקלטת הערוכה, על ידי מתן הוראה ללב להשמיט קטע מהקלטת שהוגשה לרשויות החקירה; חוסר האמון של הערכאה הדיונית בעדותו של המבקש, ונימוקים נוספים. נקבע כי העונש שהוטל על המבקש מקל עימו ומשכך בודאי שאין מקום להתערב בעונש ולהקל בו עוד.