נדחתה בקשת נאשם שזוכה מחמת הספק מאשמת רצח לתשלום פיצוי בגין מעצרו

השופט א' א' לוי:

1.        בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטים ש' טימן, ש' ברוש וי' שנלר) זיכה את המערער מאשמת רצח, ובהליך מאוחר יותר דחה את בקשתו לתשלום הוצאות הגנה ופיצוי בגין מעצר, על-פי סעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהחלטה אחרונה זו עוסק הערעור שבפנינו.

כתב-האישום וזיכויו של המערער

2.        נגד המערער וחברו, עדנאן קוסיני (להלן: קוסיני), הוגש כתב-אישום בו יוחס להם רצח של חאדר שאמי ז"ל (להלן: המנוח). נטען, כי האירוע התרחש באחד מימיו של חודש אוקטובר 2003, מעט לאחר חצות, כאשר המערער וקוסיני הגיעו לבילוי במועדון בתל-אביב. באותו מקום בילו גם המנוח, אחיו בהג'ת וחברו עיסאם אלעביסאת. בעת ששלושת האחרונים החלו יורדים במדרגות המובילות מהקומה השנייה של המועדון, פרץ ויכוח במהלכו סטר המנוח לקוסיני, ובעקבות כך התפתחה קטטה אלימה שבסופה מצא המנוח את מותו. נטען, כי המערער וקוסיני החלו להשליך לעבר המנוח שולחנות ושברי בקבוק, והם הוסיפו ודקרו אותו במספר חלקים בגופו, בין היתר, גם בבית חזהו. בהג'ת ועיסאם פינו את המנוח לכיוון היציאה מהמועדון, אולם המערער וקוסיני השיגוהו גם שם, בעטו בו בעודו שוכב מדמם, וחזרו וחבלו בו באמצעות אלה וסכין. בדיעבד התברר כי אחת הדקירות גרמה נזק ללבו של המנוח, וכתוצאה מכך נגרם מותו.

           עם הגשתו של כתב האישום נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המשיבה והורה על מעצרו של המערער עד תום ההליכים. באותה החלטה, כמו גם בהחלטה בערר שהתקיים בפני בית משפט זה, נמצא כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחתו של כתב-האישום.

3.        בית-המשפט מצא כי המנוח אכן סטר לקוסיני שנפל, ובעקבות כך החלה ההתכתשות האלימה. בשלב מסוים נדקר המנוח, ושעה שהמתין לסיוע רפואי מחוץ למועדון בו אירעה הדקירה, הוא הוכה ונחבל. המערער עצמו הודה, כי אחז באלת-עץ בעת ששהה מחוץ לכתלי המועדון, אך כפר בטענה לפיה עשה בה שימוש. בית-המשפט המחוזי עמד על עובדות נוספות שהיה בהן כדי לעורר חשד ביחס לאשמתם של המערער ושל קוסיני. כך, נקבע כי השניים נמלטו יחדיו ממקום האירוע, וכי בהתאם לראיות המשיבה, נמצאו בכיוון בריחתם שתי חולצות מוכתמות בדם, אשר עדויות אחדות שייכו את שתיהן למערער, בעוד שאחרות שייכו אותן לקוסיני. המערער הותיר בחניון הסמוך למועדון את רכבו, ובזירת האירוע נמצא מכשיר הטלפון הנייד שלו וצרור המפתחות לרכב. מעקב אחר פלטי שיחות הטלפון ואיכון המכשיר שברכב גילו כי המערערים עמדו בקשר עם מספר בעלי גרר, אליהם פנו ככל הנראה בבקשה שיגררו את הרכב, אף שבסופו של דבר חזרו השניים לתל-אביב ונטלו את הרכב בעצמם. כשבוע וחצי לאחר ליל הרצח יצא המערער את הארץ, ומששב אליה לאחר ארבעה חודשים, נעצר והועמד לדין.

           בתום שמיעת העדים ובחינתן של הראיות, החליט, כאמור, בית-המשפט המחוזי בתל-אביב לזכות את המערער ואת קוסיני מחמת הספק, וכך אמר בסעיף 72 של הכרעת הדין:

"אין מנוס מקביעה כי קשה היה לתת אמון בעדות מי מהמעורבים, במלואה ועל כל רכיביה... נוכחנו כי קיימות סתירות מהותיות בין עדות אחת לרעותה כפי שקיימות אף סתירות או מספר גרסאות בדברי אותו עד. לבסוף, לכאורה לא הובאו לעדות עדים שמצופה היה כי יובאו... על סמך בליל העדויות הללו (שכל אחת מהן, בנפרד, נשעמה מפוקפקת) אין כל אפשרות לקבוע ממצא עובדתי בתיק זה, או לבסס הרשעה".

העתירה לקבלת פיצויים מאוצר המדינה

4.        במשך 22 החודשים שחלפו מיום מעצרו ועד שניתנה ההכרעה בעניינו, שהה המערער מאחורי סורג ובריח. מעצר ממושך זה שימש בריח-התיכון בעתירתו לבית-המשפט המחוזי לקבלת פיצויים מאוצר המדינה, עתירה אשר סמכה עצמה על שתי העילות שבסעיף 80(א) לחוק העונשין: האחת, פסיקת פיצויים למי שלא היה יסוד להאשימו בעבירה שיוחסה לו, והשנייה, קיומן של נסיבות אחרות אשר בית-המשפט סבור כי יש בהן כדי להצדיק פסיקת פיצוי. עובר להכרעה, חזר בו המערער מהסתמכותו על העילה השנייה, ומשכך תחם בית-המשפט המחוזי את דיונו לזו הראשונה בלבד, ובסופו של יום דחה את הבקשה.

           נקבע, כי כתב-האישום התבסס על תשתית ראייתית אשר היה בה כדי להצדיק את החלטת המשיבה להעמיד את המערער ואת קוסיני לדין. עוד הדגישה הערכאה קמא, כי הספק בגינו זוכה המערער מקורו בהתרשמותו השלילית של המותב מן העדים השונים שהעידו בפניו, וכי רושם זה - אשר מטבע הדברים גובש תוך כדי ניהול המשפט - אינו דבר שהתביעה הייתה יכולה או חייבת לצפותו מראש. לפיכך, נקבע כי מלכתחילה היה יסוד להעמיד את המערער לדין, ועל כן פעלה המשיבה כנדרש בהגישה את כתב-האישום. בית-המשפט הוסיף וקבע כי לא נפל פגם בהחלטת המשיבה לנסות להוכיח את אחריות המערער בפלילים בהסתמך על דוקטרינת הביצוע בצוותא, משלא נמצאו די ראיות שיצביעו על אשמתו הבלעדית. הן בהכרעת-דינו והן במסגרת ההחלטה נשוא הערעור שלפני, שב בית-המשפט קמא על קביעתו, לפיה:

"נוכח העולה מחומר הראיות ובמיוחד נוכח התנהלות הנאשמים, בעת הקטטה, לאחריה ובבית המשפט, מצאנו לנכון לזכות את הנאשמים מחמת הספק בלבד. התנהגותם מעלה חשדות נגדם; מאלה המצדיקים מעצר. אולם אין אלה מספיקים להרשעה בהעדר ספק סביר" (פסקה 105 להכרעת-הדין; ההדגשות הוספו).

טענות הצדדים

5.        בערעורו שבפנינו שב המערער על טענותיו, לפיהן נפל פגם בהחלטתו של בית-המשפט קמא, אשר לא נתן דעתו על כך שהמשיבה לא הציגה כל ראיה ישירה הקושרת אותו לביצוע הרצח, וכל שהיה בידה הוא אוסף של ראיות נסיבתיות, אשר לא היה בהן כדי לאשש אלא את מה שממילא לא היה שנוי במחלוקת. להשקפת המערער, לא הייתה זו התרשמותו השלילית של בית-המשפט קמא מעדי התביעה אשר הובילה לזיכויו, שכן עדים אלו מעולם לא העידו כי ראו אותו אוחז בכלי הרצח או לוקח חלק בעימות פיסי עם המנוח. לשיטתו, הושתת הזיכוי על ראיות אחרות אשר היו מצויות בידי המשיבה טרם פתיחת המשפט, ואשר מלכתחילה לא היה בהן כדי לתרום למסקנה מרשיעה. אליבא דמערער, הפגם בהתנהלות המשיבה טמון בעצם התעלמותה ממצב דברים זה, ובמה שנראה לו כהתעקשות-סרק להעמידו לדין.

           המערער מוסיף וטוען, כי טעם שני אשר הצדיק הימנעות מהעמדתו לדין, הוא שתיקתן של ראיות התביעה ביחס להוכחתו של היסוד הנפשי בעבירה. בפרט נאמר, כי הטענה לפיה הוא ביצע את הרצח בצוותא, על דרך של חבירה ספונטנית לקוסיני, חייבה את המשיבה להוכיח כי התקיים בו היסוד הנפשי הנדרש, היינו, על דרך של הוכחת מודעותו לאפשרות כי המנוח עתיד למצוא את מותו, וכי זה יכול שיבוא לו מידיו שלו או מידיו של קוסיני. המערער נסמך על קביעתו של בית-המשפט קמא, לפיה התגרה במהלכה בוצע הרצח התרחשה בשתי זירות התכתשות נפרדות, וטען כי עובדה זו אשר הייתה ידועה למשיבה עובר להעמדתו לדין, אינה מתיישבת עם ביצוע בצוותא המחייב את השותפים להיות מודעים זה למעשיו של זה. 

6.        טיעונו של המערער מתבסס על שורה של עדויות אותן הוא מונה אחת לאחת, ואשר הובילוהו למסקנה כי למשיבה לא היו די ראיות ישירות להוכחתו של האישום: אחי המנוח, בהג'ת, אשר שימש עד מרכזי, סתר את עצמו בהודעותיו השונות במשטרה בכל הנוגע למספר התגרות בהן היו הוא והמנוח מעורבים בליל הרצח, ואף נמנע מהצבעה על המערער כמי שהתקוטט עם אחיו או כמי שאחז בסכין בערב הרצח. עיסאם, חברו של המנוח שנכח בזירת הרצח, אמנם זיהה את המערער במסדר תמונות כמי שאחז סכין, אולם לאחר שהופגש עמו הצהיר בפני החוקרים כי שגה בזיהוי, ולמעשה מי שהחזיק בסכין היה קוסיני בעוד שהמערער אחז באלת-עץ בלבד. לבסוף, איש מעדי התביעה לא נקב בזהותו של מבצע הרצח, ולכך נוספה טענתו של אחד מהם לפיה הבחין באדם שתיאורו דומה לזה של קוסיני בועט בראשו של המנוח ואוחז בידו סכין מחוץ למקום הבילוי.

           לצד אלו טוען המערער למחדלי חקירה שונים, ובהם אי-זימונן לחקירה של הרקדניות שנכחו בזירת הרצח, ואשר על דבר קיומן נודע לחוקרים מפי אחיו של המנוח, והימנעות מזימונו לעדות של מוזג המשקאות במועדון בו בוצע הרצח אשר לכאורה היה יכול למסור פרטים על הקטטה. להשקפת המערער מחדלים אלה של המשיבה מתחדדים, נוכח הגרסה שמסר לחוקריו, אשר תאמה את גרסת אחי המנוח וחברם, ולפיה הוא לא היה מעורב בביצוע הרצח.

7.        אף שחזר בו מכך בערכאה קמא, שב עתה המערער ונאחז, בניסיונו לבסס את זכאותו לפיצויים, בחלופה השנייה המוזכרת בסעיף 80(א). למסקנתו לפיה יש לפצותו מכוח אותן 'נסיבות אחרות' מובילים, להשקפתו, הזמן הממושך בו היה שרוי במעצר; החלטתה של המשיבה להמשיך ולנהל את התיק בעניינו אף שעם תום הבאת עדיה הובהר כי לא הונחה תשתית מספקת להרשעתו; הפגיעה הקשה בשמו הטוב, בתדמיתו ובכיסו - אשר אין לה מרפא אף נוכח זיכויו; אובדן מקום פרנסתו הקבוע ואי-יכולתו לשוב ולהשתלב בשוק העבודה; והנזק הנפשי והחברתי שנגרם לו עקב מעורבותו בהליכים פליליים ממושכים. לשיטת המערער, המסקנה אליה מובילות נסיבות אלה אך מתחזקת נוכח שיתוף הפעולה מצדו, ובכלל זה נכונותו להסגיר עצמו לישראל אף כי שהה בארצות-הברית עובר לחקירתו. לבסוף, נטען כי המכלול האמור מצדיק לא רק את פסיקתם של פיצויים, אלא אף העמדתם על שיעור גבוה מזה הקבוע בדין.

8.        המשיבה טוענת מנגד, כי מעצרם של המערער ושל קוסיני התחייב לאור הראיות שנאספו, ובראשן הודייתו החלקית של המערער עצמו בכך שנכח במקום הרצח בעת התרחשותו ואף נטל חלק בקטטה שקדמה לו, וכן משום הראיה בדבר סכין שהוחזק בידי המערער או בידי קוסיני. אלו חברו יחד לרושם המפליל שהותירה התנהגותם של השניים באותו ערב: הימלטתם מזירת האירוע תוך הותרת חפצים יקרי ערך במקום; החלפת מפתחות ביתו ורכבו של המערער; בחירתו של המערער שלא להעיד במשפטו; שתיקתו המתמשכת של קוסיני בחקירותיו; הצהרתו בפני בית-המשפט כי מאחר שנחבל במהלך הקטטה אבדו לו זכרונו וכושרו להעיד; ובפרט - עזיבתו של המערער את גבולות הארץ, ראשית לירדן וממנה לארצות-הברית. לבסוף, מפנה המשיבה להחלטותיו של בית-משפט זה בבקשות להארכת מעצרם של המערער ושל קוסיני, בהן נקבע כי התשתית העובדתית אשר שימשה להעמדתם לדין הייתה מבוססת דיה.