נדחתה בקשת המדינה לדחות על הסף בקשה לאשר תביעה ייצוגית נגד חברת החשמל

1.      המדינה מבקשת לדחות על הסף את בקשת המשיב לאשר הגשת תובענה ייצוגית נגדה, לפי חוק התובענות הייצוגיות תשס"ו-2006.

בתובענה שבפני, אותה מבקש המבקש לנהל כתובענה ייצוגית, טוען המבקש כי: "חברת החשמל בשיתוף פעולה מלא עם המדינה גבתה מס בהיקפים של מאות מליוני שקלים בשנה שלא כדין" (סעיף 1 לתובענה) במסווה של העלאת תעריפים, לצריכת החשמל, לפיהם חויבו צרכני החשמל במדינה.

תובענה ובקשה זהה, שהופנתה הן נגד המדינה והן כנגד חברת חשמל, הוגשה ע"י המבקש כבר באוגוסט 2000 (במסגרת ת.א. 2433/00), אלא שכניסתו לתוקף של חוק התובענות הייצוגיות החדש ב-2006, "אילצה" את ב"כ המבקש להגיש את תביעתו ובקשתו כנגד המדינה מחדש, במסגרת תובענה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים, כאמור בסעיף 5(ב) לחוק החדש. תביעתו נגד חברת החשמל נותרה בעינה וממשיכה להתברר במסגרת ההליך הקודם.

2.      טוענת המבקשת כי חוק התובענות הייצוגיות מונע אישור תובענות ייצוגיות שעניינן השבת כספים שנגבו שלא כדין מהציבור, אם הרשות שגבתה אותם חדלה מהגביה, כאמור בסעיף 9(ב) לחוק.

בעניינינו, משחדלה גביית התוספת המיוחדת מהציבור באמצעות חשבונות החשמל, עוד בטרם כניסתו לתוקף של החוק ובטרם הגשת התובענה הנוכחית והבקשה, אין מקום לאשרה כתובענה ייצוגית ויש לדחות את הבקשה כבר בשלב זה.

3.      ב"כ המשיב אינו חולק על העובדה כי גביית התוספת הבלתי חוקית נפסקה זה מכבר (בתחילת 2006) ואולם, כך לטענתו, לא בעטיה של הגשת התובענה, זו או הקודמת, אלא משום: "שמכסת עתודת הפנסיה של עובדי חברת החשמל הושלמה ולא נותר עוד צורך בהמשך גביה בלתי חוקית זו של התוספת המיוחדת, הא ותו לא" (סעיף 4 לתגובתו).

משכך אין, לטענתו, להחיל בעניינינו את הוראת סעיף 9(ב) הנ"ל, ואין לחסום את דרכו של התובע הייצוגי, שכן גביית התשלומים חדלה לא בשל הגשת התובענה או בעטיה.

4.      דיון

סעיף 9 מונע אישור תובענה כייצוגית נגד רשות מרשויות המדינה (ראה הגדרת "רשות" בסעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים) שעניינה השבת כספים שנגבו שלא כדין, בתנאי שהרשות חדלה מגביה זו תוך 90 יום (או מועד ארוך יותר שקצב בית המשפט) מיום הגשת הבקשה לאישורה.

תכליתה של הוראת דין יוצאת דופן וחריגה זו, אשר, כנראה, נולדה ובאה לאוויר העולם במהלך הדיונים שהתקיימו במסגרת הליכי החקיקה (אין לה זכר בהצעת החוק שפורסמה ביום 26.1.06), נועדה לאפשר לרשויות המדינה, שהכירו בטעותן ו/או באי חוקיותם של תשלומים, כאלה או אחרים, שגבו מהציבור, לחדול מהגביה תוך פרק זמן שקבע המחוקק, ובכך למנוע חיוב גורף להשבת כל הכספים שנגבו בתקופות קודמות, מכח פסק דין שיינתן בתובענה הייצוגית שהוגשה נגדה. (אין כמובן בהוראה זו כדי לחסום את דרכו של היחיד לתבוע השבה במסגרת תובענה אישית).

בחוקקו הוראת דין זו, ביקש המחוקק למזער את הנזקים, או ההפסדים הכספיים הכבדים, העלולים להגרם לרשויות המדינה, כתוצאה מאישור תובענות ייצוגיות וחיובן להשיב סכומי עתק לציבור, ללא שימצאו לכך מקורות מימון תקציביים.

תכלית זו של המחוקק באה לידי ביטוי נוסף בהוראת סעיף 21 לחוק, אשר הגביל את חובת ההשבה לתקופה של 24 חודשים בלבד, אף אם אושרה התובענה כייצוגית ונמצאה מוצדקת ע"י בית המשפט.

    5.     הוראות סטטוטוריות אלה נכללו בחוק התובענות היצוגיות כדי לאזן, במידת האפשר, בין האינטרס הציבורי הדורש פיקוח צרכני יעיל וראוי על רשויות המדינה הגובות כספים רבים מהציבור הרחב לשם מימון פעילותן (מיסים, אגרות וכיוצא באלה תשלומים) לבין האינטרס, אף הוא של הציבור, למנוע פגיעה כלכלית קשה מדי ברשויות, כתוצאה מחיובן להשיב סכומי עתק שנגבו בעבר ואשר הוצאו במסגרת פעילותן ותקציביהן בשנים עברו, ואינם עוד ברשותן. 

מלאכת איזון זו הביאה להרחבת מעגל התובעים הפוטנציאליים והוספת עילות תביעה ייצוגיות, שלא עמדו לרשות הציבור קודם לחקיקת חוק התובענות הייצוגיות על מנת לאפשר פיקוח צרכני הרתעתי יעיל ורחב יותר, כאמור בסעיף 1 לחוק.

בד בבד ובמקביל, ובהתחשב באינטרס הציבורי המתנגש, כאמור לעיל, צמצם המחוקק את היקפן הכספי הפוטנציאלי של התובענות הייצוגיות שניתן לחייב על פיהן את רשויות המדינה. כך ע"י קיצור תקופת ההתיישנות (סעיף 21 הנ"ל) וכך ע"י הגבלת הזכות לנהל תביעות יצוגיות, כאמור בסעיף 9. 

6.      מעיון בלשון פסקאות המשנה (א) ו-(ב) של סעיף 9, ניתן להסיק כי "ההגנה" שהעניק המחוקק לרשות מפני ניהול תובענה ייצוגית נגדה, מוגבלת למקרים בהם חדלה הגביה בשל הגשת הבקשה והתביעה.

לא כל הפסקת גביית כספים שלא כדין ע"י הרשות חוסמת את האפשרות לנהל נגדה תובענה ייצוגית. על הפסקת הגביה להתבצע תוך פרק זמן קצוב לאחר הגשת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, היינו תוך 90 יום (או מועד ארוך יותר שקצב ביהמ"ש), לאחר הגשת התובענה. משכך ועל מנת לאפשר לרשות לשקול האפשרות להפסיק את הגביה ולמנוע ע"י כך ניהול תובענה ייצוגית נגדה, הורה המחוקק לבית המשפט להמנע מדיון בבקשה בטרם חלף פרק הזמן שקצב לשם כך (90 יום). בכך הבהיר המחוקק את כוונתו באשר להיקף תחולתה של "ההגנה" שהעניק לרשות בסעיף 9 הנ"ל ונתן ביטוי ראוי, לדעתי, למדיניות המאוזנת בה נקט, כאמור, ולתכלית שביקש להשיג בחוקקו הוראת דין זו.

סבור אני כי סעיף 9 לחוק יוצר זיקה ברורה בין הגשת בקשה להכיר בתובענה כייצוגית לבין הפסקת גביית הכספים (שבגינה הוגשה הבקשה והתובענה) ע"י הרשות. רק קיומה של זיקה כזו, לאמור: אך הפסקת הגביה, בעטיה הוגשה הבקשה, לאחר הגשת הבקשה, תביא למניעת אישורה כייצוגית ע"י בית המשפט.

   7.   לו לא ייחס המחוקק חשיבות לקשר סיבתי, או זיקה, בין הפסקת הגביה לבין הגשת הבקשה, בהקשר להחלתו של סעיף 9, כפי שטוענת ב"כ המדינה, מה לו להורות על עיכוב הדיון לפרק זמן מסוים, על מנת לאפשר לרשות להפסיק את גביית התשלומים.

לו הסתפק המחוקק בעצם הפסקת הגביה, אף אם זו נעשתה לפני הגשת התובענה וללא זיקה או קשר להגשתה, כדי להחיל את הוראת סעיף 9(ב), היה נמנע הוא מהתערבות בסדרי הדין של בית המשפט ומהנחייה לעכב הדיון בבקשה לפרק זמן מסוים, על מנת לאפשר לרשות להפסיק את הגביה.