נדחתה בקשת הדקה ה-90 להעברת הדיון בטענה של חוסר סמכות מקומית

לפניי  בקשה להעברת הדיון בתיק זה לבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב-יפו, בטענה כי בית משפט זה נעדר סמכות מקומית לדון בתביעה.

המשיבה ובעלה, תושבי העיר אילת, הזמינו נופש בתורכיה באמצעות המבקשת שהינה חברת נסיעות המשווקת חבילות נופש ואשר משרדיה ממוקמים בעיר תל-אביב. התביעה מתמקדת באי שביעות רצונם של המשיבה ובעלה מתנאי הנופש והיא הועמדה על סכום כולל של 3,300 ש"ח .

המבקשת טוענת כי העניין הנדון אינו עונה על אחת מן החלופות כפי שמופיעות בתקנה 2 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין) התשל"ז -1976 [להלן: "התקנות"], כך שיש להעביר את הדיון לבית המשפט המוסמך בתל אביב-יפו.

לטענת המבקשת, מקום מושבה הוא בעיר תל-אביב וההתחייבות נשוא התביעה נוצרה טלפונית במקום מושבה זה, שם נתקבלה הצעת המבקשת. עוד מציינת המבקשת כי אין היא מחזיקה בסניף בעיר אילת או בכל ישוב שבתחום שיפוטו של בית משפט זה .

המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי העסקה נשוא התביעה בוצעה באמצעות אתר האינטרנט של המבקשת, דבר המקנה לה אפשרות לתבוע בכל בית משפט וכן כי כל שיחות הטלפון שהתנהלו בינה לבין נציג המבקשת היו לשם בירור בלבד, כשהזמנת הנופש עצמה בוצעה לפי כללי המבקשת באמצעות האינטרנט.

הוראות תקנה 2 לתקנות קובעות כי:

2.         תביעה תוגש לבית-המשפט שאזור שיפוטו הוא אחד המקומות המנויים להלן, והוא על אף האמור בכל הסכם שבין בעלי-הדין; ואלה הם:

(1)        מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;

(2)        מקום יצירת ההתחייבות;

(3)        המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;

(4)        מקום המסירה של הנכס;

(5)        מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים;

(6)        בתביעה שכנגד - מקום הגשת התביעה המקורית.

סלע המחלוקת בין הצדדים נסוב סביב השאלה היכן בוצעה הזמנת הנופש, או מהו "מקום יצירת ההתחייבות".

הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם הזמנת הנופש בוצעה טלפונית או באמצעות האינטרנט. לא מצאתי די בשלב זה על מנת לקבע ממצא עובדתי בהקשר זה, לכאן או לכאן, אך ממילא לא סברתי כי קיימת חשיבות קריטית בשאלה זו לצורך ההליך דנן.

המדובר במבקשת שהינה סוכנות נסיעות, אשר פועלת באמצעות שירות טלפוני ואתר אינטרנט על מנת לספק את שירותים ללקוחותיה בארץ ובעולם. גם אם אקבל את טענת המבקשת כי מדובר בהזמנה שבוצעה באמצעות הטלפון, אין בטענה זו די הצורך כדי לקבוע כי דווקא משרדה של המבקשת הוא "מקום יצירת ההתחייבות".

המדובר בהסכם בין צדדים המרוחקים זה מזה ואין להוציא מכלל אפשרות מצב בו מרכז השירות הטלפוני של חברה או אתר האינטרנט יופעלו וימוקמו במדינות שמעבר לים. מכאן כי קביעה, לפיה "מקום יצירת ההתחייבות" הינו במשרדי המבקשת דווקא תהא בלתי סבירה. יתרה מכך, חברה המבקשת להגיע ללקוחות בפריסה רחבה ככל האפשר, אינה יכולה להשען על טענת חוסר סמכות מקומית, תוך התבצרות ברצון להתדיין אך ורק בבית משפט ספציפי.

בתי המשפט השמיעו דעות חלוקות לעניין הסמכות המקומית מקום שמדובר בתביעות כנגד ספקי שירותים הפועלים באמצעות משווקים, סוכנויות שונות באינטרנט ואף בטלפון. אולם, דומה כי הדעה הרווחת היא כי נתבע המבקש להגיע ללקוחות בכל רחבי הארץ ולקשור עמם עסקאות, אינו יכול להישמע בטענה כי מקום ההתדיינות צריך להיות במקום מסוים.

דוגמאות מייצגות לאמירות אלו הפזורות ברחבי הפסיקה, מובאות להלן: