נדחתה בקשה לצו מניעה זמני האוסר להמשיך בהליכי כינוס נכסים של בית

לפני בקשה לצו מניעה זמני שהגישו המבקשים נגד המשיבים, לפיו יאסר על המשיבים לעשות כל דבר מכח הסכם הפשרה שקיבל ת וקף של פסק דין ביום 22.7.04 בתמ"ש 68160/05 (להלן פסק הדין) ולהורות על עיכוב ביצוע פסק הדין הנ"ל. הבקשה מתמקדת למעשה במתן צו האוסר על המשיבים למכור ו/או להמשיך בהליכי כינוס הנכסים של הבית מושא פסק הדין, לרבות פינוי המבקשים ומשפחתם מן הבית.

העובדות

א.         לאחר דיון ממושך, שהחל בשנת 2001, בפני בית המשפט (כב' השופטת צפת) במסגרת חמישה תיקי תמ"ש, הוגש לבית המשפט הסכם פשרה, שניתן לו תוקף של פסק דין ביום 22.7.04.

ב.         המבקשים לא עמדו בתנאי ההסכם ונמנעו לשלם למבקשים את הסך של 108,000 $ עד ליום 15.10.05. בהתאם להסכם, החלו המשיבים, באמצעות כונסי הנכסים שהתמנו בהסכם, לנקוט בהליכים למימוש ההסכם.

ג.          מוסכם על הצדדים שנקבע מועד לביצוע פינוי המבקשים מן הנכס ל- 10.4.06.

ד.         המבקשים הגישו את התביעה דנן ביום 30.10.05 למתן פסק דן הצהרתי על בטלות ההסכם. ביום 27.3.06 הסכימו הצדדים על השאלות השנויות במחלוקת בתיק דנן. כל כולן עוסקות בעילות לביטול ההסכם, המתמצות בכך שהמבקשים לא הבינו על מה הם חותמים.

ה.         ביום 16.10.05 הגיש המבקש 1 בקשה "לשינוי המועד הקובע בהסכם הפשרה או לחילופין הארכת מועד לפינוי הנכס".

בו ביום דחתה כב' השופט צפת את הבקשה בציינה: " התיק גמור". לא הוגשה בר"ע על החלטה זו והיא הפכה חלוטה. כאמור, שבועיים לאחר מכן הוגשה התביעה דנן.

ה ה כ ר ע ה

א.         מדובר בפסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה של הצדדים והמיוסד עליו. אם, אכן, יוכח שההסכם לוקה בפגם המביא לביטולו, בטל ההסכם ועמו פסק הדין המושתת עליו.

ב.         שתיים הן אמות המידה למתן צו המניעה הזמני: האחת, הדירות של ביצוע פסק הדין אם וכאשר יבוצע והאפשרות לפצות כספית את המבקשים אם יזכו בתביעתם וההסכם יבוטל. השניה, סיכויי המבקשים לזכות בתביעה. על אלה יש להוסיף את גורם השיהוי.

ג.          פסק הדין ניתן ביום 22.7.04 ואילו התביעה דנן הוגשה ביום 30.10.05, דהיינו כעבור שנה ו- 3 חודשים.

ד.         המבקש 1 (מבקשת 2 היא אשתו) הופיע ונכח בבית המשפט במהלך הדיונים (14 למיצער), לרבות בעת חקירת העדים, דיונים ועדויות שבאו לידי ביטוי ב- 200 עמודי פרוטוקול.

ה.         כאמור, ביום 16.10.05, הגיש המבקש בקשה (בש"א 11909/05) לה"ארכת המועד לפנוי הנכס", נתמכת בתצהירו. הבקשה מפרטת את המאמצים שעשה המבקש להשגת הכסף לתשלום עבור רכישת חלקם של המשיבים בנכס "בהמשך לפסק הדן שניתן ביום

22.7.04". סעיף 9 לבקשה מסביר ש"במועד החתימה על ההסכם נערכו המבקש ואשתו באופן שיוכלו ליטול הלוואה מיד עם תום ההגבלה על חשבונם בבנק ולא יכלו לצפות את עמדת הבנקים הדורשת תקופת המתנה של 3 חדשים נוספים לאחר תום ההגבלה".

בבקשה מבקש המבקש הארכת מועד לפינוי הנכס עד 15.2.06. למעשה, עד יום הדיון חלפו 5 שבועות מאז המועד שביקש המבקש ומאומה לא נעשה. בבקשה להארכת מועד אין כל מאומה מן הטענות לבטלות ההסכם שנטענו בתביעה דנן.

ו.          המבקשים היו מיוצגים על ידי עו"ד במהלך ההליכים והדיונים הארוכים בפני כב' השופטת צפת. המבקש היה נוכח בישיבת יום 8.7.04, כאשר ב"כ הצדדים ביקשו לקבוע את התיק "לתזכורת פשרה" ליום 22.7.04, באמרם: "בתקווה שעד לאותו מועד יגיעו הצדדים להסכם". ואכן, ביום זה הוגש ההסכם לאישור בית המשפט וניתן לו תוקף של פסק דין.

על אודות טענה בדבר אי ידיעה ואי הבנה של המסמך, פסק בית המשפט העליון, זה מכבר, בפסק הדין מפי כב' השופט זוסמן (כתוארו אז) בענין שוויץ (בע"א 467/64, שוויץ נ' סנדור ואח', פד"י י"ט (2) 113 בעמ' 117):

"בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא".