נדחתה בקשה לפטור מהפקדת ערובה למרות קיומו של פטור מאגרה

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת דותן) מיום 12.12.06 בתיק ע"א 2677/06, בו נדחה ערעור המבקשים על החלטת רשם בית המשפט המחוזי (השופט ברוך) מיום 23.7.06 בבש"א 13062/06.

ב.        בשנת 1998 מונה המשיב 1 ככונס נכסים למימוש שני נכסי מקרקעין, שהיו בבעלות אביה המנוח של המבקשת 1 ושל חברה משפחתית (המבקש 2 הוא בעלה של המבקשת 1). ביום 14.2.06 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי תביעה נגד המשיב 1 - בה נטען להתנהלות רשלנית בניהול הנכסים ובמכירתם. המשיבים 5-2 הם רוכשי אחד הנכסים (נס ציונה). התביעה הועמדה על כמעט שמונה מליון ש"ח. ביום 12.6.06 הגיש המשיב 1 בקשה להפקדת ערובה, לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984. ביום 23.7.06 קיבל רשם בית המשפט את הבקשה, וחייב את המבקשים להפקיד ערובה בסך 15,000 ש"ח. בית המשפט התייחס למורכבות שבהגבלת הגישה לערכאות, ולכך שמצבם הכלכלי של המבקשים אינו טוב - אך מנגד ציין כי "עיון בתובענה מעלה שסיכוייה אינם רבים, בלשון המעטה", וכן כי קיים ספק לגבי מעמדה של המבקשת שאינה היורשת היחידה, ושלמבקש 2 אין כל מעמד בהליך. עוד צוין כי "שלכאורה מדובר במי שפעלו להכשיל ההליכים על פני תקופה ארוכה". בנסיבות התקבלה הבקשה באופן האמור.

ג.        כלפי החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. נטען, בין היתר, כי: (1) העובדה שהמבקשים קיבלו פטור מאגרה לפי סעיף 13 לתקנות בית משפט (אגרות), תשמ"ח - 1987 מעידה שקיימת עילת תביעה; (2) שהמבקשים ערבו לחובות החברה המשפחתית, ולפיכך שאין ספקות לגבי מעמדם בהליך; (3) נטען עוד כי המבקשים לא פעלו להכשלת הליכי הכינוס, ושסיכויי התביעה טובים; (4) נטען כי המבקש 2 חולה קשה, שמצבם הכלכלי של המבקשים רע - ושהחלטת הרשם סוללת את הדרך בפני שאר המשיבים להגיש בקשות דומות. כן נטען כי משמעותה המעשית של ההחלטה היא שלילת הגישה לערכאות. בא כוח המשיב ציין בדיון, כי בהחלטה בה ניתן הפטור מאגרה ציין הרשם שתגובת המדינה לא כללה התייחסות לסיכויי התביעה.

ד.        ביום 12.12.06 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור. בית המשפט חזר ואישר את קביעות הרשם, והוסיף כי עובדת היות המערערים ערבים לא הוזכרה בכתבי הטענות - ושאף שניתן לתקנם, יש בהתנהלות זו כדי להעיד שניהול ההליך עשוי להיות כרוך בחיוב בהוצאות. כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית, בה נטען כי הרשם שגה בקביעותיו - הן לגבי מעמד המבקשים בהליך, והן לגבי התנהלותם בעבר - כיון שכתבי הטענות לא היו בפניו, ושאין לבדוק את סיכויי התביעה בשלב מקדמי זה. בסופו של יום נטען, כי בנסיבות לא היה מקום לחייב את המבקשים להפקיד ערובה - החלטה שמשמעותה לדידם מניעת זכותם לגשת לערכאות.

ה.        (1) לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת אך במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית חשובה, החורגת מהאינטרסים של הצדדים הישירים למחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123). אין המקרה שלפנינו - שעניינו האם בנסיבות היתה ההחלטה לחייב בערובה בסכום שנקבע מידתית - בא בכללם (רע"א 3647/99 הראל נ' ורקר (לא פורסם); רע"א 10762/03 עמוס גבעון, עו"ד נ' אבו גחישה (לא פורסם); רע"א 4731/95 יעקובוביץ נ' יעקובוביץ (לא פורסם)).

           (2) שאלתי עצמי אם זהו המקרה, בו יש ליתן לאינטרס הפרט, נוכח תחושת צדק, משקל גדול מן המקובל בבקשות מן הסוג דנא, ולחרוג מהכללים המצמצמים שנקבעו בעניין חניון חיפה (ראו ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, סעיף 187 בעמ' 182), אך באתי לאחר התלבטות לכלל מסקנה כי אין מקום לכך. אכן, המבקשים התייחסו לאפשרות שבעקבות החלטת הרשם יגישו גם המשיבים האחרים בקשות דומות. בעניין זה יש לציין כי המשיב 1 הוא בעל הדין המרכזי בתיק, וכן כי בקביעתו התייחס בית המשפט ליכולת הכלכלית של המבקשים - וברי כי אין המדובר בתוצאה שניתן להכפילה כמספר המשיבים. עוד יוטעם כי בהתחשב בהערכת הסיכויים, בהוצאות המרובות בהליכים מסוג זה ובסכום התביעה הגדול - כאמור, כמעט שמונה מליון ש"ח -  נקבעה הערובה על הצד הנמוך.

           (3) אוסיף: פטור מהפקדת ערובה לפי תקנה 519 ופטור מאגרה הם שני הליכים שיש ביניהם קרבה ויש ביניהם שוני, כשם שיש קרבה וגם שוני בין פטור מאגרה לבין פטור מלא או חלקי מהפקדת עירבון בהליכי ערעור (בהם העירבון הוא עניין שבחובה וממילא בשיגרה (תקנות 428-427), להבדיל מן הערובה שבשיקול הדעת לפי תקנה 519). לעניין הליכי עירבון בערעור ראו בן-נון, הערעור האזרחי (מה' 2, 2004) 363-364. הדמיון בין ענייני אגרה לעירבון ולערובה הוא כמובן בכך שהמדובר באדם הטוען שאין ידו משגת; השוני הוא, ראשית, בכך שבאגרה בעל הדין (העיקרי) היא המדינה (ראו סקירה ברע"א 1550/05 בונה הצפון נ' א.ב.ג.ל. (טרם פורסמה) והאסמכתאות דשם), ומעמדו של הנתבע הוא משני (ראו ש' לוין, פרוצדורה אזרחית, סדרי דין מיוחדים בבית המשפט, 7, 10); שנית, בכך שבענייני ערובה וכן עירבון ניתן משקל גדול יותר לסיכויי ההליך מאשר בנושא אגרות. ככל שהמדובר באגרות, בנוסף להוכחת אי היכולת, תנאי הוא ש"נראה לבית המשפט שההליך מגלה עילה" (תקנה 12 לתקנות בית משפט (אגרות) תשמ"ו-1987), ניסוח מתון שמטרתו שלא לחסום את הגישה לבית המשפט. לכן, כדברי המחבר לוין שם, עמ' 6 "גם סיכוי לא גדול להצליח בתביעה יהיה די בו כדי לפטור מאגרה אם הוכיח התובע שהוא חסר אמצעים" (ראו גם ב"ש 532/84 שלום נ' מפעלי ים המלח, פ"ד לח(2) 811 (הרשם השופט ברטוב)).

           (4) העירבון בערעור, לפי תקנה 428-427, הוא עניין שבחובה, כדי להבטיח את סכום ההוצאות שייפסקו בערעור אם יידחה (ראו בש"א 2824/04 אכטמן חב' להנדסה נ' אבגל, פ"ד נט(2) 188, 191 (השופט - כתארו אז - ריבלין); ראו גם גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' 9, 2007) 626-625). על פי תקנה 432 רשאי רשם לפטור מערער שהופטר מחובת אגרה גם מחובת עירבון באופן מלא או חלקי, לאחר שניתנה למשיב הזדמנות להשמיע דברו, "ולא יינתן הפטור אם הראה המשיב טעם מספיק לכך". מחוקק המשנה קשר איפוא, בתקנה 432, לעניין הפטור, את נושא האגרה לנושא העירבון; ועם זאת, הבחין בית משפט זה בין נושא הפטור מאגרה לנושא הפטור מעירבון בהטעימו, כי:

"אכן, נכון הדבר, כי בית המשפט ראוי לו שיהיה רגיש לזכותו היסודית של בעל דין לערער על פסק דינה של ערכאה ראשונה... אולם באותה מידה, מכל מקום כמעט באותה מידה, יש למנוע הטרדת שווא של המשיבים, עידוד הליכי סרק בפני בית המשפט, והעמדת בעלי הדין האחרים בסיכון שתיגרמנה להם הוצאות, אפשר גם נכבדות... לפיכך, במיוחד כשמדובר בערעור על פסק דין של דרגה ראשונה - פסק דין מנומק ומפורט - ראוי שתיבחן ותישקל בכובד ראש שאלת סיכויי ההצלחה בערעור" (השופט ד' לוין בבש"א 329/90 אברך נ' גרוגר, פ"ד מד(2) 383, 389).

           יוזכר כי הובעה דעה שלפיה:

"במיוחד לאחר חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו... כאשר הערעור אינו תלוש או חסר יסוד באופן שיש לראותו כהליך של סרק המצדיק חיוב המערער בהפקדה גם שעה שברור שחיוב זה משמעותו נעילת שערי בית המשפט, אין לשיקול של סיכויי הערעור מעמד של בכורה" (ע"א 4385/01 אלון נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נה(5) 361, 364, מפי הרשם השופט אוקון).

נאמר באותו עניין גם, כי יש ליתן את הדעת לזהות המשיב. שמשיבים כמו המדינה ורשויותיה או בנק יכולים לנהוג במתינות בהקשר דנא, אף שגם הם זכאים לזכויות הדיוניות (שם, עמ' 363). במקרה דנא אין המדובר במשיב מסוג כזה, וכמובן על כל מקרה להיבחן לנסיבותיו.

           (5) אשר לערובה לפי תקנה 519, ככלל זו מוטלת במקרים חריגים, כשנראה כי סיכויי ההצלחה קלושים, לשם הבטחת הוצאות של הצד שכנגד ומניעת תביעות סרק; אך הסמכות מופעלת במתינות ובסבירות כדי שלא לנעול את דלתי בית המשפט בפני מי שאין ידו משגת (ראו גורן שם, 705). אכן, בשונה מתקנה 432 לא הוזכר כאן נושא האגרות, אך ברע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח אבראהים, פ"ד נח(5) 865, ציין השופט גרוניס כי ניתן ללמוד לעניין זה גם מנושא האגרות; האיזון שבתקנה 519 הוא כך ש"השימוש בה מודרך אף הוא לאורה של זכות הגישה לערכאות ולאור הצורך להגן במקרים מסוימים על זכותו של הנתבע כי לא יצא בחסרון כיס אם תידחה התביעה נגדו" (עמ' 868). בפסק הדין נסקרו (עמ' 869) הקוים המנחים לשימוש בתקנה: "הכלל הוא שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מפני עוניו בלבד"; היות הנתבע מחו"ל היא טעם לחיוב ערובה, אך יתכנו גם טעמים אחרים, ובסופו של יום "בית המשפט ישקול שיקולים רלוונטים נוספים וידון בכל מקרה לגופו על פי נסיבותיו... שיקול דעתו של בית המשפט במסגרת תקנה 519(א) רחב הוא... על בית המשפט, מחד, לשוות לנגד עיניו את מטרות התקנה - הבטחת תשלום הוצאות הנתבע... אכן צמצומה של האפשרות להגיש תביעות סרק, ומאידך, לאפשר את הגישה לבתי המשפט לשם הגנה על זכויות".

           (6) עינינו הרואות כי שלוש דרגות הן:

                   (א) הגישה הליברלית ביותר ננקטת כשהמדובר באגרות, שלגביהן אף סיכוי מועט להליך מאפשר למי שידו אינה משגת לקבל פטור; הטעם לכך הוא, ביסודו, החשיבות שבזכות הגישה לערכאות (ראו בש"א 457/01 קרליץ נ' פקיד הבחירות לעירית באר שבע, פ"ד נה(3) 869, 872, המשנה לנשיא לוין), ומשעה שהמדינה היא גובת האגרות, ומבלי שנקל ראש בצורך לתשלום בעבור שירות, הנה כבר נאמר "אין ציבור עני" (שו"ת מבי"ט לר' משה בן יוסף טראני, סלוניקי - צפת המאה הט"ז, ג' קפ"ח; שו"ת שיבת ציון לר' שמואל לנדא, פראג, המאה הי"ט סימן ז').

                   (ב) הדרגה השניה היא הערובה, לפי תקנה 519. הטלת הערובה נעשית בשיקול דעת, שיש להפעילו על פי הפרמטרים שהותוו בפסיקה (ראו לעיל). כאן ניתן לומר שהנטל גדול במיוחד על הנתבע להראות כי סיכויי התביעה במכלול הנסיבות מצדיקים הטלת ערובה, ומשעשה כן, עובר הנטל אל התובע להראות כי חרף זאת יש להקל עמו.

                   (ג) בדרגה השלישית מצוי העירבון בגדרי ערעור, שהוא חובה; כאן כבר מחזיק המשיב בידו פסק דין לטובתו, אך מששבים ומטריחים אותו לבית המשפט - יש צורך להבטיח כי יוכל לגבות הוצאות אם ייפסקו לטובתו. כאן נשקלים - אמנם בזהירות רבה - גם סיכויי הערעור, ברמה גבוהה מאשר באגרות, אף כי לא כנושא יחיד ונועל דלת, תוך שנזכור כי המדובר בבסיס בחובה, וזו נקודת המוצא.

           (7) ההחלטות בכל אלה אינן קלות, ומאזנות בין שיקולים מסוגים שונים. ובסופו של יום תנחה את הגורם השיפוטי העוסק בכך תחושת הצדק כלפי כולי עלמא.

           (8) במקרה דנא עיינתי ושבתי ועיינתי בדבר. אכן מצבם הכלכלי של המבקשים אינו טוב; אך מנגד תבעו תביעה גבוהה ביותר, שתחייב גם הליכים רבי הוצאות מצד המשיב. הגם שאיני שותף לאמרת בית המשפט המחוזי בפסק הדין נשוא הבקשה כי הפטר האגרה אינו רלבנטי לשאלת הערובה, שכן יש בו אינדיקציה לעניין מצב המבקשים, לא ראיתי בנסיבות, גם מטעמים שפירטו הרשם ובית המשפט בערעור באשר להתנהלות המבקשים בהליך, מקום מבורר להתערבותו של בית משפט זה בהחלטה.