נדחתה בקשה להקלה בעונש לנהגת שהורשעה בנהיגה מסוכנת בשל היעדר נסיבות חריגות מצדיקות.

1.             לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר ניתן על-ידי כב' השופט ר' בן-יוסף, בעפ"ת 34133-11-12, מיום 13.12.2012, אשר במסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית-משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו (להלן: בית-המשפט לתעבורה), אשר ניתן על-ידי כב' השופט ע' נהרי, בת"ד 12693-07, מיום 11.11.2012.

רקע והליכים קודמים

כתב האישום

2.             ביום 20.11.2007, הוגש נגד המבקשת כתב אישום המייחס לה עבירה של נסיעה לאחור תוך סיכון או פגיעה, לפי תקנה 45(1) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה); ועבירה של נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) בקשר עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

3.             מעובדות כתב האישום עולה, כי ביום 27.3.2007, בסביבות השעה 09:00, נהגה המבקשת, בסמוך לצומת הרחובות מנדלי מו"ס ובן-יהודה, בתל-אביב, בנסיעה מהירה לאחור, בניגוד לכיוון התנועה, תוך שחצתה את צומת הרחובות הנזכר, עלתה על המדרכה, התנגשה בעמודי בטון ובעמוד תאורה, עקרה אותם ממקומם, ופגעה בהולכת רגל, אשר עמדה, באותה העת, על המדרכה (להלן: הנפגעת). כתוצאה מהתאונה, נחבלה הנפגעת חבלות של ממש בכל חלקי גופה. כך, בין היתר, נחבלה הנפגעת בבית-החזה, שברה את רגלה, את אפה, את צלעותיה ואת עצמות פניה. כתוצאה מחבלות אלה, נקבעה לנפגעת נכות צמיתה של עשרות אחוזים. 

ההליך הראשון בבית-המשפט לתעבורה

4.             ביום 11.4.2011, לאחר קרוב לשלוש שנים ממועד התאונה, אשר במהלכם כפרה המבקשת באשמתה, היא חזרה בה מכפירתה, והודתה בעבירות המיוחסות לה בכתב האישום. בית-המשפט לתעבורה הרשיע את המבקשת, על יסוד הודאתה, והורה, לאור עמדת המשיבה להשית על המבקשת עונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות, על עריכת תסקיר מבחן בעניינה.

5.             ביום 6.10.2011, הוגש לבית-המשפט לתעבורה, תסקיר מבחן בעניינה של המבקשת, אשר במסגרתו, ציין שירות המבחן, כי המבקשת לקחה אחריות על ביצוע התאונה, והביעה חרטה וצער על הפגיעות שספגה הנפגעת. אשר לנסיבות ביצוע העבירות, נאמר בתסקיר, כי מדברי המבקשת עולה, כי "בשלב התאונה פעלה מתוך אובדן שליטה רגעי ובלבול [...]", וכי היא מתקשה לשחזר את הגורמים לאירוע, אשר גרמו לה לנהוג כפי שנהגה. לסיכום, קבע שירות המבחן, כי המבקשת היא אישה נורמטיבית וחיובית, השרויה, לאור מותו של בעלה, במצב נפשי ירוד, אשר החמיר כתוצאה ממעורבותה בתאונת הדרכים, מושא כתב האישום. על יסוד האמור לעיל, המליץ שירות המבחן, כי המבקשת תעמוד תחת פיקוח שירות המבחן לתקופה של שנה, וכי, במידה שיוחלט על פסילת רישיון נהיגתה של המבקשת, יהיה זה לתקופה קצובה ולא ממושכת.

6.             ביום 10.7.2011, ועוד טרם שנערך הדיון אשר נועד לטיעונים לעונש, החליט בית-המשפט לתעבורה, לאור בקשת המבקשת, לשחרר את בא-כוחה באותה העת, עו"ד חורש, מייצוגה, ולמנות את עו"ד דוד גולן תחתיו. באותו מעמד, פנה עו"ד גולן, אל בית-המשפט בבקשה לאפשר למבקשת לחזור בה מהודייתה, עוד טרם גזירת דינה, וזאת מכוח סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי).

           בית-המשפט לתעבורה דחה את הבקשה, בציינו את התנהלותם של המבקשת ושל בא-כוחה הקודם, אשר הביאה להתמשכות ההליכים המשפטיים בתיק, לתקופה העולה על ארבע שנים, ואת העובדה שהמבקשת הודתה, במו פיה, בעבירות המיוחסות לה בכתב האישום, תוך שהדגישה, כי היא לוקחת על עצמה אחריות לתאונה ולתוצאותיה. בנסיבות אלה, כך נקבע, אין אפשרות להסיק, כי "היה פגם או פסול בהודיה, או שדבריה של [המבקשת] נאמרו שלא ברצון חופשי או שלא מתוך הבנה [...]", ולכן, לא מתקיימים אותם "נימוקים מיוחדים", המאפשרים חזרה מהודיה, מכוח סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי. עוד נקבע, כי אין בעצם החלפת הייצוג המשפטי, כדי להקים למבקשת עילה לחזרתה מן ההודייה.

7.             ביום 1.11.2011, גזר בית-המשפט לתעבורה את דינה של המבקשת, תוך שהדגיש את נסיבותיו החמורות של המקרה, את הימשכותם של ההליכים המשפטיים, ואת התוצאות החמורות, אשר גרמו מעשיה של המבקשת, לנפגעת. עוד קבע בית-המשפט, כי לנפגעת אין כל אשם תורם בנסיבות העניין, וכי התנהלותה של המבקשת במהלך התאונה נבעה מתוך בלבול, כפי שנקבע בתסקיר המבחן. בהמשך, התייחס בית-המשפט לאמור בתסקיר המבחן, וקבע, כי אין הוא מקבל את המלצת שירות המבחן, בכל הקשור לתקופת שלילת רישיון הנהיגה של המבקשת.

           אל מול דברים אלה, שקל בית-המשפט, כשיקולים לקולא, את הודיית המבקשת ואת לקיחת האחריות מצידה, את עברה התעבורתי הנקי, את גילה ואת נסיבותיה האישיות, כמפורט בתסקיר המבחן.

           על יסוד האמור לעיל, השית בית-המשפט לתעבורה על המבקשת, קנס כספי בסך של 5,000 ש"ח; פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 5 שנים; וכן  12 חודשי פסילה על-תנאי מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה, למשך שלוש שנים. בנוסף, חייב בית-המשפט את המבקשת לפצות את הנפגעת בסכום של 10,000 ש"ח.

הערעור הראשון לבית-המשפט המחוזי

8.             ביום 16.11.2011, ערערה המבקשת על פסק דינו של בית-המשפט לתעבורה לבית המשפט-המחוזי בתל-אביב-יפו. במוקד ערעורה טענה המבקשת, כי שגתה הערכאה הדיונית משדחתה את בקשתה לחזור בה מהודייתה. בא-כוח המבקשת טען לעניין זה, כי המבקשת חזרה בה מכפירתה בעידודו וביוזמתו של בא-כוחה הקודם, ומבלי שהייתה שלמה עם החלטה זו. בהמשך נטען, כי בקשת המבקשת לחזור מהודייה נובעת מתוך אמונתה הכנה בחפותה, ולכן, בנסיבות העניין, "כאשר מתעוררים ספקות גדולים וברורים לגבי אשמתה של [המבקשת]" מתקיימים אותם "נימוקים מיוחדים", כקבוע בסעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי, כפי שפירש אותם בית-משפט זה.

           לחילופין, טענה המבקשת, כי העונש אשר נגזר עליה חמור יתר על המידה, וזאת, בשים לב לנסיבותיה האישיות, לדאגתה לנפגעת, ולמצבה הכלכלי המורכב, כפי שאלה פורטו בתסקיר המבחן בעניינה.

9.             ביום 15.12.2011, קיבל בית-המשפט המחוזי את ערעורה של המבקשת (עפ"ת 31409-11-11), בקובעו, כי אף על פי שהלכת בית-משפט זה, קבעה, כי בקשות לחזרה מהודייה, מכוח סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי, יתקבלו אך במשורה, הרי שבנסיבות העניין, ובשים לב לכך שהבקשה הוגשה עוד בטרם נגזר דינה של המבקשת, יש מקום לאפשר למבקשת לחזור בה מהודייתה. אשר על כן, ביטל בית-המשפט המחוזי את פסק דינו של בית-המשפט לתעבורה, והורה כי התיק יוחזר לשמיעת ראיות בבית-המשפט לתעבורה.

ההליך השני בבית-המשפט לתעבורה

10.          בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי, התנהל משפט הוכחות בבית-המשפט לתעבורה. ביום 30.10.2012, ניתנה הכרעת הדין השניה בעניינה של המבקשת בבית-המשפט לתעבורה. בפתח הכרעת הדין עמד בית-המשפט, באריכות, על אופן התנהלות ההליכים המשפטיים בתיק, תוך שהדגיש את הדחיות הרבות, אשר חלקן הארי נעשה לבקשת באי-כוחה של המבקשת. בהמשך, דחה בית-המשפט את טענת המשיבה, לפיה, אפשר שלא התנהלותה של המבקשת היא שגרמה לתאונה, אלא כשל מכאני ברכבה של המבקשת. זאת, לאור פגם שהתגלה ברכבים דומים, כפי שנלמד, לטענת בא-כוח המבקשת, מפרסומים עיתונאיים שונים. בית-המשפט קבע, כי הנטל להוכחת טענת הגנה כגון דא, מוטל על כתפי הטוען, ואולם, "במקרה דנן, אין בידי ההגנה אפילו מיקוד במובן זה שאין אפילו השערה בדבר מהות הכשל המכאני הנטען, וזאת כאמור להבדיל מטענה כללית וערטילאית בדבר כשל מכאני". לעניין זה, ציין בית-המשפט לתעבורה כי לאחר התאונה הועמד הרכב לרשות המבקשת, והוא אף תוקן במוסך ונבחן על-ידי מעבדות הטכניון. עוד נקבע, בהקשר זה, כי המבקשת עצמה טענה, בסמוך להתרחשות התאונה, כי "[...] רכבי תקין, הגה ובלמים" ובהמשך ציינה כי היא "לא יודעת אם לחצתי בטעות על דוושת הבלם או הגז". על יסוד האמור לעיל, נקבע, כי המבקשת לא עמדה בנטל הראיה המוטל עליה, להוכחת טענת ההגנה הנזכרת.