נדחתה בקשה להיתר נישואין או לחיוב המשיבה בגט

בפנינו בקשת הבעל מר א.ב. (להלן המבקש) באמצעות ב"כ טו"ר לאה ציגנלאוב להיתר נישואין מאשתו א.נ. (להלן המשיבה) באמצעות ב"כ עו"ד זיו גרובר.

להלן השתלשלות העניינים:

הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת תשי"ז (1957) ולהם שני ילדים בגירים.

הצדדים פרודים כחמש עשרה שנה לאחר שחתמו על הסכם ממון בשנת 1989 ובו הוסדרו ענייניהם הרכושיים כולל זכויות ממוניות.

ההסכם קיבל תוקף מביהמ"ש,ובמסגרתו ויתר המבקש על חלקו בדירה המשותפת ונקבעו דמי מזונות לאשה, העומדים כיום ע"ס אלפיים ושלוש מאות  ש"ח לחודש.

המבקש מתגורר בארה"ב, והמשיבה בחיפה.

המבקש פתח ארבע פעמים תיקי תביעה לגירושין, ותיק להיתר נישואין בו אנו עסוקים.

לראשונה פתח המבקש תיק תביעה לגירושין בשנת תשנ"א (1991).

בכתב התביעה פירט את העילות:

א. הנישואין הגיעו לקיצם עם חתימתם על הסכם ממון מתוך גמירות דעת להתגרש.

ב. הצדדים חיים בפירוד גמור והנתבעת חיה עם גברים שונים.

התקיים דיון ובו לא הועלתה טענה זו שהמשיבה חיה עם גברים, יצויין כי טענה זו לא הועלתה כלל בשום שלב שהוא.

ב"כ המבקש הודה כי המבקש חי עם אשה אחרת בירושלים, ועילת הגירושין שנשמעה היא ההסכם שנחתם והפירוד.

ביה"ד דחה תביעת הגירושין מחוסר עילה.

בשנת תשנ"ג (1992) חידש המבקש תביעתו לגירושין כאשר לדבריו העילה היא שהמשיבה הסכימה להתגרש, וסירובה לסידור גט נובע מיצר הנקמנות שלה כלפי המבקש וחברתו לחיים.

ביה"ד דחה שוב את תביעת המבקש מחוסר עילה לאחר ששמע טו"מ הצדדים, וקבע כי על הבעל לשכנעה לקבל גט.

בשנת תש"ס (2000) חידש המבקש בשלישית את תביעתו לגירושין בגין הפירוד הממושך ביניהם והסכם הממון לפיו ויתר המבקש על זכויותיו ברכוש תמורת גירושין.

בדיון שהתקיים המבקש לא הופיע ובא כחו בקשה שביה"ד יתייחס לפירוד הממושך ולעובדה שהאשה חתמה על הסכם הממון, המוכיחה כי שניהם מורדים זה בזה, מאחר ואינה מעוניינת בשלום בית אמיתי, אלא בזכויות כספיות.

ביה"ד הסביר לאשה וב"כ שאין היא יכולה לכוף את הבעל לחיות עמה ועליה לקבל פיצוי.