נדחו ערעורים לחיוב בדמי שימוש ראויים

א.      ערעור וערעור שכנגד  (המערער והמשיב שכנגד יכונה להלן: " המערער" המשיבה והמערערת שכנגד תכונה להלן: "המשיבה") על  פסק דינו החלקי  מיום 1.3.04 של ביהמ"ש לענייני משפחה במחוז תל אביב ( כב' השופטת ע' מילר), אשר קיבל את תביעת המשיבה לתשלום דמי שימוש ראויים, בגין חלקה בביתם המשותף של המערער והמשיבה ברמת השרון, בו מתגוררים המערער וילדי הצדדים. 

בית משפט קמא הגביל את המועד ממנו זכאית המשיבה לתשלום דמי שימוש ראויים כאמור, מיום הגשת  תביעתה לתשלום דמי שימוש ואילך.

בד בבד, הורה בית משפט קמא על קיזוז דמי השימוש הראויים להם זכאי המערער מהמשיבה, המתגוררת בדירה השייכת לצדדים, בחלקים שווים.

ב.     עיקרי העובדות הצריכות לענייננו הן כדלהלן:

לפני גלגול נוסף של הסכסוך המתנהל בין הצדדים מאז שנת 1992.

הצדדים נישאו זל"ז בשנת 1962. לבני הזוג נולדו, במהלך שנות נישואיהם, ששה ילדים, אשר כולם כיום בגירים.

בשנת 1992 הגישה המשיבה מספר תביעות כנגד המערער, ובכללן: תביעות למזונות, תביעה למשמורת, תביעה לאסור על כניסת המערער לביתם המשותף של הצדדים ועוד.

המערער הגיש, כנגד המשיבה, תביעות נגדיות.

בית המשפט המחוזי, אשר דן בתקופה הרלוונטית בענייני המעמד האישי, קבע ביום 12.6.1994, מפי כב' השופט י' זפט, כי המשמורת הבלעדית על שני ילדיהם של הצדדים, שהיו עדיין קטינים באותה עת, תהא מסורה למערער, וכי הללו יתגוררו עם המערער בביתם של הצדדים ברמת השרון (להלן: " הבית ברמת השרון").

עוד נקבע בפסק הדין כי למערער תהא אפוטרופסות בלעדית לקטינים, וכן נאסר על המשיבה להתקרב כדי 500 מטר למקום מגורי הקטינים ובתי ספרם.

ביום 23.6.1994 הוגשה ע"י המערער בקשה למתן הוראות הנוגעות למקום מגורי הצדדים והקטינים.

כב' השופט מ' אילן ס"נ (כתוארו אז) הבהיר, במעמד צד אחד, את  משמעות פסק הדין וקבע כי במהותו הוא צו המניעה האוסר על המשיבה להכנס למקום מגורי הקטינים, ואוסר עליה להתקרב לבית הספר של הקטינים, כדי מרחק של   500 מטר.

משמעות החלטה זו מבחינה מעשית, היתה, כי נאסר על המערערת להתקרב לבית ברמת השרון, בו התגוררו המשיב וילדי הצדדים.

בשולי החלטתו ציין כב' השופט מ' אילן כי " רשמתי בפני שלרשות האישה עומדת דירת בני הזוג ברחוב ...", (להלן: " הדירה בתל אביב").

בשנת 1995 הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הדין, בית המשפט דחה ביום 5.2.1995 את בקשת המשיבה.

הצדדים התגוררו בנפרד במשך השנים. המערער וילדי בני הזוג התגוררו בבית ברמת השרון, בעוד המשיבה התגוררה בגפה בדירה בתל אביב.

ביום 9.4.2001 הגישה המשיבה תביעה כנגד המערער לבית המשפט לענייני משפחה, לתשלום דמי שימוש ראויים, בגין השימוש שעושה המערער בחלקה של המשיבה בבית ברמת השרון.

ביום 29.10.2001, הגישה המשיבה כתב תביעה מתוקן לבית משפט קמא, בו הובהר כי ילדי בני הזוג אינם מתגוררים עוד בבית ברמת השרון.

בית משפט קמא קבע כי בהתייחס לתקופה שעד למועד הגשת כתב התביעה, המשיבה היא שגרמה, במעשיה, לכך שהורחקה מהבית ברמת השרון.

לפיכך, קבע בית משפט קמא כי אין המשיבה זכאית לתשלום דמי שימוש ראויים.