נדחה ערעורם של מתכנני הפיגוע באמצעות עגלת תופת ליד בית הספר לבנות במזרח ירושלים

הנשיאה ד' ביניש:

           המערערים בשני הערעורים שלפנינו הורשעו על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים י' הכט, מ' רביד וי' צבן) בעבירות של ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ובעבירות בנשק לפי סעיף 144(ב) לחוק הנ"ל, לאחר שנקבע כי ניסו לבצע פיגוע באמצעות עגלת תופת ליד בית הספר לבנות בשכונת א-טור שבמזרח ירושלים. בית המשפט קמא גזר על המערער 1 בע"פ 10159/03 (להלן: שלומי) ועל המערער בע"פ 10113/03 (להלן: עופר) עונש של 15 שנות מאסר בפועל. על המערער 2 בע"פ 10159/03 (להלן: ירדן) נגזרו 12 שנות מאסר בפועל. שלומי ועופר מערערים בפנינו הן על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, והן על גזר הדין בעניינם. ירדן איננו מערער על הרשעתו וערעורו מתייחס אך לעונש שהושת עליו.

הרקע עובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

1.        על-פי ממצאי בית המשפט קמא, אשר קבע כי הוכחו עובדות כתב האישום; ביום 29.4.02 לפנות בוקר קשרו שלומי וירדן עגלה ובה מטען חבלה, שהכינו מבעוד מועד, לעמוד חשמל בסמוך לבית הספר לבנות בשכונת א-טור שבמזרח ירושלים. לאחר שעזבו את העגלה במקום הם החליטו לחזור ולנקב את אחד מצמיגי העגלה. בשלב זה עוררו השניים את חשדם של שני שוטרים, שכבר הבחינו בהם זמן מה קודם לכן ושוחחו עימם. השוטרים ערכו חיפוש על ירדן ושלומי ועל הרכב בו נסעו, ובעקבות החיפוש נמצאו ברשותם תת מקלע מסוג "עוזי" ואקדח. השניים נעצרו וחבלן הוזעק למקום. לאחר שירדן ושלומי הופרדו זה מזה מסר ירדן לשוטרים כי בעגלה יש מטען ולבנת חבלה, ואף שיתף פעולה עם החבלן שהגיע למקום בפירוק המטען. המטען היה מורכב משתי לבנות חבלה ומנפצים וצורפו אליו שתי חביות של סולר מעורבב בבנזין, שני מיכלי גז גדולים ומספר קילוגרמים של ברגים. אחת מלבנות החבלה הוצמדה לחבית דלק והאחרת למיכל גז. שלומי וירדן נעצרו, אפוא, לאחר שנתפסו על ידי שוטרים במקום הנחת המטען. עופר, שנטל חלק בהכנת המטען ובתכנון הפיגוע, נעצר שלושה ימים מאוחר יותר, ביום 2.5.02. כתב אישום נגד השלושה בכל הנוגע לניסיון הפיגוע הוגש ביום 28.5.02. מאוחר יותר תוקן כתב האישום והוסף לו אישום הנוגע רק לירדן ובו הואשם בהחזקת אמצעי לחימה מסוגים שונים ובהעברת נשק שלא כדין לנועם פדרמן.

2.        הרשעתם של המערערים התבססה בעיקרה, בנוסף לעצם תפיסתם של ירדן ושלומי במקום המיועד לפיגוע, על הודעות המערערים בחקירות שנערכו להם בשב"כ ובמשטרה. בהודעותיהם פירטו המערערים את השתלשלות העניינים שהביאה לביצוע ניסיון הפיגוע על ידם. בית המשפט המחוזי מצא כי יש להעדיף את הודעות המערערים בחקירותיהם על עדויותיהם בפני בית המשפט, והסתמך על הודעות אלה בקביעת הממצאים העובדתיים. על-פי ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי החלו שלומי ועופר להיפגש במהלך חודש פברואר או ראשית חודש מרץ 2002. שיחותיהם, שהחלו כשיחות כלליות על פיגועים שבהם נהרגו אנשים קרובים או מוכרים להם, עברו בהדרגה לעסוק בהכנת מטען חבלה שמטרתו לפגוע בערבים. סוג המטען והרכבו נקבעו על ידי עופר שהוא המבוגר מבין המערערים ובעל ניסיון "מקצועי" רלוונטי עקב שירותו הצבאי בהנדסה קרבית. האתר שנועד לביצוע הפיגוע, סמוך לבית הספר בא-טור, נבחר לאחר כמה סיורים במקום שנערכו על ידי שלומי, עופר ושותף אחר בקשר שלא היה נאשם עם המערערים בפני בית המשפט קמא (להלן: השותף). עופר, שלומי והשותף בחרו את האתר המיועד לפיגוע לאחר שהתברר להם כי יהודים אינם נוהגים לנסוע בכביש שנמצא במקום ושאין שם סיורים של המשטרה ושל משמר הגבול. השעה שבה אמור היה המטען להתפוצץ - 7:25 בבוקר - נקבעה לאחר שהתברר למתכנני הפיגוע שסיירו במקום כי בשעה זו יש במקום תנועה ערה של הולכי רגל ותלמידות המגיעות לבית הספר. אחד הסיורים נערך לאחר שנכנס לתוקפו שעון הקיץ באותה שנה, וזאת על מנת לוודא שאין צורך לשנות את השעה שנבחרה לביצוע הפיגוע. השותף הוא שהעלה את הרעיון לבצע את הפיגוע באמצעות עגלה שבה יוטמן המטען. העגלה הראשונה שיועדה לביצוע הפיגוע שהובאה על ידי השותף, לאחר שנגנבה מערבי, נפסלה כי הייתה פתוחה. לאחר מכן הביא השותף עגלה אחרת, שנגנבה ביום 8.4.02. עגלה זו הוצבה בחניון ליד בית המשפט העליון, שם ראה אותה שלומי ביום 11.4.02. לאחר שהשיגו עגלה מצאו שלומי ועופר שתי חביות ריקות, שאותן התכוונו למלא בדלק. כמו כן רכשו השניים בנזין בתחנות דלק שונות כדי שלא יעוררו חשד. הסולר שהוסף לחביות הדלק סופק על ידי עופר שהיה לו מיכל סולר בחצרו. מיכלי הגז, בהם נעשה שימוש בניסיון הפיגוע, נרכשו על ידי ירדן, שהצטרף לקשר בשלב מאוחר יותר. שתי לבנות החבלה והנפצים נמסרו לשלומי על ידי השותף. שלושה שבועות לאחר מכן, מספר ימים לפני יום העצמאות, פנה השותף לשלומי וביקש ממנו כי יחזיר לו את אחת מלבנות החבלה ונפץ כדי שחברו שהכין שעון, שאמור להיות חלק מהמטען, יעשה את החיבורים הנדרשים. לאחר יום העצמאות הביא השותף לשלומי תיק שחור, שבו היה המטען שהורכב משעון, סוללה של מכשיר קשר, נפץ, פתיל רועם ושתי לבנות חבלה. כן הביא השותף לשלומי שקית עם ברגים וארבעה מנעולים לעגלה, כדי שלא יראו מה יש בתוכה. שלומי הביא את התיק לעופר וזה הזדעזע מכך שהנפץ היה מחובר לפתיל הרועם, ולכן הפריד את הנפץ והניח אותו במקום אחר. עוד באותו יום העביר עופר את התיק למחסן בבניין המגורים של הוריו בירושלים, ושם הניח במקומות נפרדים את המטען ואת הנפץ. ירדן צורף לקשר ב-15 או ב-16 לאפריל 2002. שלושת המערערים התגוררו בישוב בת-עין וירדן צורף לקשר כיוון שהייתה לו גישה לרכב הביטחון של אביו, שהיה רכז הביטחון (הרבש"צ) של הישוב. המועד המקורי שבו התכוונו המערערים להניח את מטען החבלה היה בלילה שבין ה-23.4.02 ל-24.4.02. ביום 23.4.02 בשעות הלילה העמיסו שלומי ועופר על רכבו של עופר חביות שמילאו בבנזין ובסולר ונסעו מהישוב בת עין לחניון שליד בית המשפט העליון בו הוצבה העגלה. עופר פסל את העגלה משום שחשש כי הפתח בדופן העגלה, שנועד למרכז את ההדף בגובה הרחוב ולמנוע את פיזורו, יחשוף את העגלה כעגלת נפץ. ירדן פסל את העגלה מאותה סיבה והתאכזב מכך שאין בעגלה מיכלי גז. בסופו של דבר החליטו המערערים שלא לבצע את הפיגוע באותו לילה והם חזרו לישוב בת עין והטמינו את המטען במקום מסתור בישוב. בימים שחלפו לאחר מכן לא הצליחו המערערים לתאם ביניהם מועד יציאה לפיגוע. בין היתר נפסלה האפשרות לצאת בלילה של יום חמישי, 25.4.02, משום שחששו שביום שישי שהוא יום שבתון למוסלמים לא תהיה תנועת הולכי רגל במקום שיועד לפיגוע. במוצאי שבת 27.4.02 נסעו ירדן ושלומי עם רכב הביטחון של הישוב בת עין לחניון בו חנתה העגלה, הביאו משם את העגלה והעמידו אותה מאחורי מבנה תעשיה בבת עין. השניים נפגשו שוב בערב למחרת ביום 28.4.02. ירדן ניגש בישוב לביתו של אדם בשם שמואל מנצורה לקנות מיכלי גז, לאחר שלא עלה בידו לרכשם בירושלים. שני המיכלים נרכשו מאשתו של מנצורה והועמסו על ידי ירדן ושלומי על רכבו של ירדן. משם נסעו ירדן ושלומי והעמיסו על העגלה את שתי החביות, שני מיכלי הגז והברגים וכן סתמו את החתך שנעשה בדופן העגלה. השניים לבשו כפפות בעת שהעמיסו את החביות והמיכלים על העגלה ובסיום העבודה אף ניגבו את טביעות אצבעותיהם מהעגלה. בשעה 1:00 באותו לילה הגיעו ירדן ושלומי לביתו של עופר. הלה הפתיע אותם בכך שאמר להם שהרב שלו אסר עליו לחלוטין להשתתף בהתארגנות. עם זאת, ניאות עופר להדריך את ירדן ושלומי כיצד להגיע למחסן בו הוטמנו חומרי הנפץ, נתן להם מפתח למחסן, וכן הסביר להם בעזרת שרטוטים את אופן הפעלת המטען, ובכלל זה את כיוון השעון ואת החיבורים לנפץ, לפתיל הרועם, לשעון ולמקור המתח. לאחר מכן לקחו ירדן ושלומי את רכב הביטחון של הישוב, קשרו אליו את העגלה ונסעו למחסן בירושלים אליו הדריך אותם עופר. לאחר שהגיעו למחסן הרכיב ירדן את המטען (מלבד חיבור הנפץ) וכיוון את השעון לשעה היעודה. ירדן גם הרכיב את שתי לבנות החבלה, האחת על אחת מחביות הדלק והאחרת על אחד ממיכלי הגז. לפי בקשתו של עופר מחקו ירדן ושלומי את טביעות אצבעותיו מהשעון שחובר למטען. לאחר שסיימו את הרכבת המטען יצאו ירדן ושלומי לדרכם. הם נסעו לכיוון ישיבת "בית אורות" שליד הר הצופים, ולאחר שנחלצו משני שוטרים שעצרו אותם בסמוך לישיבה חיבר ירדן את הנפץ, והם המשיכו בדרכם למקום המיועד לפיגוע. משהגיעו ירדן ושלומי למקום קשר שלומי את העגלה שבה הוטמן המטען לעמוד והשניים עזבו את המקום. אולם, אחרי שנסעו כ-300-200 מטר חזרו למקום על מנת לנקב חור באחד מצמיגי העגלה, כדי שייראה כאילו העגלה חונה במקום בגלל הנקר בצמיג. אז נעצרו השניים, כפי שתואר בפיסקה 1 לעיל, על ידי שני השוטרים שהבחינו בהם קודם לכן. בסופו של דבר פורק המטען על ידי חבלן משטרתי שהוזעק למקום. ירדן סייע, כאמור, לחבלן לנטרל את המטען אולם שלומי סרב לעשות כן.

3.        ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי, כפי שפורטו לעיל, מבוססים, על הודעות המערערים בחקירותיהם, ובעיקר על הודעותיהם של ירדן ושלומי. בעדויותיהם בבית המשפט חזרו המערערים על עיקרי הודעותיהם בחקירות שנערכו להם. עם זאת, הציגו המערערים בעדויותיהם קו הגנה שלא הועלה על ידם קודם לכן. קו ההגנה היה מבוסס על הטענה שלא הייתה למערערים כוונה לפגוע בבני אדם אלא רק ליצור אפקט תקשורתי והרתעתי; ולכן הסוללה שהייתה מקור המתח של המטען רוקנה או הוחלפה, כך שהמטען היה למעשה מטען דמה. גירסה זו של המערערים, לפיה הסוללה לא אמורה הייתה לפעול, נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בהיותה גירסה כבושה שלא הועלתה על ידי המערערים במהלך חקירותיהם או בפני השופטים שדנו בהליכי מעצרם. משלא הובא על ידי המערערים הסבר משכנע לכבישת הגירסה מצא בית המשפט המחוזי כי אין לתת אמון בגירסה זו. בית המשפט ציין עוד, כי גירסת המערערים בכל הנוגע לאי תקינות הסוללה הועלתה רק לאחר שהמומחה מטעם ההגנה ציין בחוות דעתו כי נפל פגם בסוללה. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי גירסאות המערערים בעדויותיהם נתפרו בעקבות חוות דעתו של המומחה מטעמם ויש לייחס להן משקל אפסי. עוד קבע בית המשפט המחוזי כמימצא עובדתי שהסוללה נפגמה במהלך נטרול המטען על ידי הרובוט המשטרתי. אולם, הוא העיר כי אף אם הסוללה נפגמה מסיבה אחרת, הרי המערערים לא היו מודעים לפגם זה והאמינו שהמתקן תקין ואמור להתפוצץ. בנסיבות אלה מדובר בניסיון כשל, שלפי הוראת סעיף 26 לחוק העונשין אין בו כדי למנוע הרשעה בניסיון לביצוע עבירה. בהקשר זה קבע בית המשפט המחוזי כי יש להעדיף את גירסת המומחה מטעם התביעה, לפיה לו היה המטען מתפוצץ היו נגרמות אבידות בנפש בטווח של מספר מטרים, על פני חוות דעת המומחה מטעם ההגנה, שלפי עמדתו מדובר היה במטען ראווה בלבד שלא היה גורם לאבידות בנפש. עוד ציין בית המשפט המחוזי בפסק דינו כי קיימות סתירות בגירסאות המערערים עצמם באשר לטענתם כי לא הייתה להם כוונה להרוג בני אדם, שכן לא הוברר האם כוונתם הייתה לפיגוע ראוותני של יצירת "עמוד אש" לצרכי הרתעה או שהוסכם על נטרול המטען כדי למנוע הרג. בית המשפט המחוזי ציין, כי הדרישה לתוספת ראייתית של "דבר מה נוסף" הנדרשת לשם הרשעת המערערים על סמך הודאותיהם מתקיימת במקרה דנן שכן ההודאה של כל אחד מהמערערים תומכת בהודאותיהם של המערערים האחרים. כן ציין בית המשפט כי ניתן למצוא "דבר מה" גם בכך שהמערערים הודו בבית המשפט בחלקים המהותיים של אמרותיהם בחקירות, ובשקריהם באשר לנטרול המטען. בית המשפט המחוזי דחה טענות שהועלו מצידו של עופר כי יש לראותו לכל היותר כמסייע ולא כמבצע עיקרי וכי הוא זכאי לפטור עקב חרטה. בית המשפט קמא קבע כי עופר היה שותף הן לתכנון הפיגוע והן להוצאתו אל הפועל, ולכן יש לראותו כחלק מהמעגל הפנימי של השותפים לעבירה, על אף שלא נטל חלק בהטמנת המטען. טענתו של עופר לפטור עקב חרטה לפי סעיף 28 לחוק העונשין נדחתה, לאחר שבית המשפט המחוזי קבע כי הוא לא עשה דבר למניעת השלמת תוצאות העבירה. אף לאחר שהודיע לירדן ולשלומי כי אינו רוצה ליטול חלק בביצוע הפיגוע, הוא נתן להם הסברים מפורטים בנוגע לאופן חיבור המטען והדריך אותם כיצד להגיע למחסן בו הוטמנו חומרי החבלה. להסברים אלה של עופר, כך קבע בית המשפט המחוזי, הייתה תרומה משמעותית להשלמת העבירה ובנסיבות אלה הוא אינו זכאי לפטור עקב חרטה.

4.        משדחה בית המשפט המחוזי את טענות ההגנה של המערערים הוא מצא כי הוכח מעבר לספק סביר שהתקיימו בעניינם היסוד העובדתי והיסוד הנפשי של עבירת הניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין. אשר ליסוד העובדתי ציין בית המשפט המחוזי כי הדגש בעבירת הניסיון הוא על כך שהפעולות שבוצעו הן חלק מסדרת פעולות שאלמלא הופרעו היו מקיימות את היסוד העובדתי של העבירה, ומצא כי דרישה זו קוימה במקרה דנן. בכל הנוגע ליסוד הנפשי של העבירה התבסס בית המשפט המחוזי על ההלכה לפיה המצב הנפשי שצריך להתקיים בעבירת הניסיון הוא המצב הנפשי הדרוש להרשעה בעבירה המושלמת, ועל מבצע עבירת הניסיון לרצות בביצוע העבירה המושלמת. עם זאת, באשר לעבירת הניסיון לרצח, שהיא עבירת ניסיון מיוחדת ציין בית המשפט המחוזי בהסתמך על פסיקתו של בית משפט זה כי נדרשת אמנם כוונת קטילה אך לא נדרש יסוד נפשי של כוונה תחילה, כפי שנדרש בעבירת הרצח עצמה. בית המשפט המחוזי נדרש, אפוא, לבחון האם מחומר הראיות שהובא בפניו ניתן ללמוד כי התקיימה במערערים כוונת הקטילה הנדרשת להרשעה בעבירה של ניסיון לרצח. בית המשפט למד על כוונת הקטילה של המערערים מאמרותיהם בחקירותיהם, שבהן התייחסו, בין היתר, לכוונתם לפגוע בערבים ולרצונם בנקמה. בית המשפט קבע כי המסקנה מדברים מפורשים אלה היא כי כוונת המערערים הייתה לבצע פיגוע תופת נגד האוכלוסייה הערבית כמעשה נקמה על פיגועי הטרור שאירעו כנגד יהודים, וכי דאגתם היחידה הייתה שמא ייפגעו עוברי אורח יהודים. בית המשפט הוסיף עוד כי ניתן ללמוד על כוונת הקטילה של המערערים גם מהנסיבות האופפות את מעשיהם שמקימות חזקה שכוונתם הייתה כוונת קטילה. תכנון הפיגוע במשך כחודשיים, הכנת המטען והרכבתו, עריכת סיורים למציאת מקום "אטרקטיבי" לפיצוץ המטען ועצם הניסיון להפעיל מטען תופת בסמוך לבית ספר לבנות בשעה בה הרחוב הומה אדם מבססים לפי בית המשפט המחוזי את ההנחה כי כוונת המערערים הייתה לגרום להרג בני אדם. יצוין עוד, כי נוכח המסכת העובדתית שפורטה לעיל הורשעו המערערים גם בביצוע עבירות בנשק לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין, משום שנשאו והובילו נשק שלא כדין. סוגיה נוספת בה דן בית המשפט המחוזי בהרחבה בפסק דינו, ושלגביה אין המערערים מעלים עוד טענות בפנינו, הייתה קבילות הודאותיהם של המערערים בשב"כ ובמשטרה.

5.        נוסף על הרשעתו בכל הנוגע לניסיון הפיגוע הואשם ירדן גם באישום נוסף של ביצוע עבירות בנשק לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין. על-פי האישום החזיק ירדן שלא כדין בפריטי נשק מסוימים. כן הואשם ירדן בכך שהעביר בשלוש הזדמנויות שונות פריטי נשק לנועם פדרמן. ירדן הודה בהחזקת הנשק שלא כדין, אך הכחיש כי העביר פריטי נשק לנועם פדרמן. בפני בית המשפט המחוזי טען ירדן כי הרשעתו בהחזקת נשק שלא כדין מנוגדת להבטחה של פרקליט המחוז כי לא יואשם בעבירות קלות יחסית, אם יפרט את כל אירועי האלימות בהם השתתף במהלך השנים. בית המשפט המחוזי קבע כי ההסכם האמור אינו חל על העבירות בהן הואשם ירדן, ועל כן הרשיע את ירדן בעבירות אלה על-פי הודאתו. כן הורשע ירדן בהעברת פריטי נשק מסוימים שלא כדין לנועם פדרמן לאחר שהודה בכך במסגרת חקירתו במשטרה, ועל אף שהתכחש בעדותו בבית המשפט לנכונותה של הודאתו. כאמור, ירדן לא מערער בפנינו על הרשעתו אלא רק על גזר הדין שהוטל עליו.

טענות הצדדים

6.        ערעורו של שלומי על הרשעתו מתמקד בטענה שלא הוכח לגביו היסוד נפשי של כוונת קטילה הנדרש להרשעה בעבירה של ניסיון לרצח. שלומי אינו תוקף בערעור את קביעותיו של בית המשפט המחוזי בדבר השתלשלות העניינים שהובילה לניסיון הפיגוע, אולם לטענתו העדר אימרה מפורשת או משתמעת מצידו כי רצונו היה להרוג מוכיח כי הכוונה שנלוותה למעשהו לא הייתה דווקא כוונת קטילה. שלומי טוען עוד, כי אין מקום לעשות שימוש בנסיבות המקרה דנן בחזקת הכוונה, שכן גם אם הפיצוץ המתוכנן יצר סיכון לסביבה אין מדובר בפיגוע שהיה גורם באופן וודאי למוות. לטענתו הכוונה שעמדה ביסוד מעשיו הייתה ויזואלית בעיקרה והם נועדו ליצור הד תקשורתי. בהקשר זה מבקש שלומי להתבסס על חוות דעת המומחה מטעם ההגנה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, שלפיה סיכוי הפגיעה כתוצאה מפיצוץ המטען היה מוגבל. בערעורו של עופר על הרשעתו הטענה המרכזית היא כי בית המשפט המחוזי לא ייחס כל משקל לכך שעופר, על אף שהיה שותף לקשר, בחר בסופו של דבר להימנע מלהשתתף בניסיון הפיגוע והוא אף ניסה להניא את המערערים מלבצע את הפעולה. לפיכך, טוען עופר, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את טענתו לפטור עקב חרטה. טענה נוספת של עופר, שאינו חולק על היותו חלק מקשר פלילי, הינה כי הקשר בין המערערים לא נקשר במקור על מנת להשיג פגיעות בנפש, אלא המטען נועד לצורך הפחדה בלבד. עופר טוען כי בנסיבות אלה לא היה מקום להרשיעו כמבצע עיקרי של עבירת הניסיון לרצח ולכל היותר ניתן היה לייחס לו עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע וביצוען של פעולת הכנה מסוימות. בהקשר זה טוען עופר כי על אף שעל-פי התכנית המקורית של הקשר הוא היה אמור להיות אחראי להכנת המטען והרכבתו, הרי בפועל הוא לא ביצע את חלקו, והמטען הוכן על ידי אדם אחר שעשה זאת מרכיבים שונים מאלה שהוצעו על ידי עופר. לחלופין טוען עופר כי היה מקום להרשיעו כמסייע בלבד, שכן מעורבותו בניסיון הפיגוע לא הגיעה לדרגה של מבצע בצוותא.

7.        המדינה בתשובתה לערעור סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המדינה כוונת הקטילה של המערערים הוכחה כדבעי. אשר לטענת המערערים בדבר נטרול המטען לפני שהונח במקום המיועד לפיגוע טוענת המשיבה כי מדובר בגירסה כבושה שהועלתה על ידי המערערים רק במהלך המשפט ולא הוזכרה במהלך חקירותיהם או בדיונים המשפטיים בהליכי המעצר. לטענת המשיבה גירסתם של המערערים בדבר נטרול המטען עלתה רק לאחר שהתברר להם, בעקבות חוות דעת המומחה מטעמם, כי הסוללה שאמורה הייתה להפעיל את המטען לא הוציאה מתח, ולכן אין מקום לקבל גירסה זו. בכל הנוגע לעופר טוענת המשיבה כי יש לראותו כמבצע עיקרי ולא כמסייע בלבד. על מעורבותו של עופר כמבצע עיקרי ניתן לטענת המשיבה ללמוד, בין היתר, מכך שהיה שותף מלא בתכנון הפיגוע ובשמירה על מטען הנפץ, והוא אף נטל חלק בסיור במקום המיועד לפיגוע, בהשגת החביות ורכישת הדלק ובמילוי החביות בבנזין וסולר. לטענת המשיבה אחריותו של אדם כמבצע עיקרי יכולה להיקבע גם אם לא נכח בסופו של דבר בזירת העבירה. המשיבה מדגישה בתשובתה לערעור כי אף לאחר שעופר הודיע לירדן ולשלומי כי אינו מצטרף אליהם לשם הנחת המטען, הרי הוא הנחה אותם כיצד להפעיל את המטען ואף שרטט עבורם את מבנה המטען ואופן הרכבתו. על כן טוענת המדינה כי יש לדחות גם את טענתו של עופר לפטור עקב חרטה לפי סעיף 28 לחוק העונשין.

דיון

8.        כאמור, בערעוריהם לפנינו, שלומי ועופר אינם חולקים, למעשה, על כך שהם נטלו חלק בקשר להטמנת מטען חבלה בסמוך לבית הספר לבנות בשכונת א-טור. ערעורו של שלומי נסב בעיקרו על השאלה האם הוכח לגביו היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה של ניסיון לרצח. ערעורו של עופר מתמקד בשאלה האם יש לפטור אותו מאחריות פלילית לניסיון הפיגוע משום שבסופו של דבר לא נטל חלק באירוע הטמנת המטען, וכן משום שלטענתו תפקידו בפועל בהכנת המטען לא היה תפקיד מרכזי; כן טוען הוא כי לחלופין היה מקום להרשיעו כמסייע בלבד.

עבירת הניסיון לרצח

9.        עבירת הניסיון לרצח, בה הורשעו המערערים קבועה בסעיף 305(1) לחוק העונשין, ומוגדרת בזו הלשון: