נדחה ערעור התביעה על קולת העונש בגין הפרת הוראת סגירת אזור ויציאה ממנו ללא היתר

בערעור שבפניי מעלה התביעה הצבאית את שאלת המידה העונשית הראויה למי אשר הפר הוראת סגירת האזור ויצא הימנו ללא היתר, תוך כדי שימוש במסמך מזויף או תוך כדי התחזות לאחר.

בעניינו של המשיב, המדובר במי אשר הודה שבכעשר עד חמש-עשרה הזדמנויות, החל מינואר 2008 ועד מעצרו, יצא מן האזור בעשותו שימוש בתעודת לידה ישראלית שאינה שלו. זאת, עד אשר נעצר בתאריך 16.3.08, תוך כדי ניסיון נוסף לצאת את תחומי האזור.

בימ"ש קמא עמד בפסק דינו על השיקולים לחומרה, בראשם הצורך למגר תופעה עבריינית נרחבת והעובדה כי המשיב ביצע את העבירה בהזדמנויות רבות. מאידך גיסא, ציין ביהמ"ש לקולא את הצורך בהתחשבות במניע לביצוע העבירות היינו רצונו של המשיב לאסוף כספים עבור ניתוח שאביו נדרש לעבור. כן ציין ביהמ"ש את הודאת המשיב בהזדמנות הראשונה ואת עברו הנקי. לבסוף, עמד בית המשפט על העובדה כי   "עבירה של כניסה לישראל ללא היתר, היא עבירה ללא קורבן. ברוב מוחלט של המקרים, מדובר באנשים אשר כל חטאם הוא רצונם להביא למשפחותיהם את המצרכים הבסיסיים ביותר הדרושים לקיום חייהם. כמו כן, התייחסתי לעובדה שאין זה נכון וראוי שמדינת ישראל תתעלם מהקשיים הרובצים על האוכלוסייה האזרחית באזור. "

 לאור אלה, ראה ביהמ"ש להטיל על המשיב 91 ימי מעצר לריצוי בפעול, לצד מאסר מותנה וקנס בסך 1,000 ש"ח. 

התביעה הצבאית סבורה כי בכך חרג ביהמ"ש מרמת הענישה הראויה והמקובלת. בעניין זה, מפנה התביעה לפסיקת ביהמ"ש הצבאי לערעורים (עד"י איו"ש 1372/05 קאסם נ' התוב"ץ, עד"י  4611/07 אסמעיל ואח' נ' התוב"ץ), אך גם, ואולי בעיקר, לפסיקת בתי המשפט בישראל (ע"פ 2120/06, רע"פ 5435/06, ע"פ (י-ם) 7399/03, ע"פ (ב-ש) 7437/04, וכן תיקים רבים אחרים מבתי משפט השלום השונים). לדעת התובע, מפסקי הדין האמורים עולה כי בנסיבות דומות לאלה של המשיב, ולעיתים בנסיבות אף קלות יותר, הוטלו עונשי מאסר הנעים בין 4 חודשים לשנת מאסר. על כך מוסיף התובע כי משחזר המשיב וביצע את העבירות פעמים רבות על פני תקופת זמן קצרה יחסית היה ראוי להחמיר עימו.

מנגד, טען הסנגור כל טענה אפשרית לטובת מרשו. כך ציין הסנגור כי המשיב ביצע את העבירה ללא כל כוונה לפגוע בביטחון האזור, והתפתה לעשות שימוש בתעודה אותה מצא ברחוב על מנת לסייע לאביו החולה. כן הציג הסנגור מספר פסקי דין מביהמ"ש השלום בירושלים, בהם הוטלו עונשים של 2-4 חודשים. לבסוף, חזר והדגיש הסנגור את הודאת המשיב באשמה, בהזדמנות הראשונה שניתנה לו לכך. 

החומרה הטמונה בעבירות של יציאה מן האזור ללא היתר, תוך עשית שימוש במסמכים מטעים או מזויפים נדונה פעמים רבות בביהמ"ש זה. כך לדוגמא קבע ביהמ"ש בעניין נתשה:

"מי שנכון, לעת הזאת, לא רק לצאת לישראל ללא היתר, אלא מוסיף ומקשה על כוחות הביטחון למלא תפקידם על ידי שימוש בתיעוד מזויף, לא רק מונע מכוחות הביטחון מלאתר ומלטפל במפגעים המנסים להיכנס לתחומי מדינת ישראל, אלא שאף מעיד על עצמו כי הינו נכון להשקיע סכומי כסף, מאמץ, ולעתים אף תעוזה - והכל על מנת להשיג את המטרה מיוחלת, כניסה ללא היתר לישראל" (ע"מ איו"ש 116/01 נתשה נ' התוב"ץ) .

בהתאם לכך, נקבע כי גם כאשר לא נתלווה לעבירות רצון לפגוע בביטחון, הן עצמן יוצרות מעמסה כבדה על כוחות הביטחון, ובכך מונעות הפניית משאבים יקרי ערך לטיפול בתחומי פשיעה אחרים (ראה לדוגמא עד"י איו"ש 183/01 התוב"ץ נ' שיראתיה).

לאור האמור, ביהמ"ש הצבאי לערעורים קבע רמת ענישה ברורה בעבירות של יציאה מהאזור תוך שימוש במסמך מזויף, אשר עיקרה עונש מאסר בפועל משמעותי. כך נקבע לדוגמא בעד"י איו"ש 183/01 הנ"ל, וכן בעד"י איו"ש 1372/05 הנ"ל, בהם הועמד עונשו של מי אשר יצא מהאזור בהזדמנות אחת באמצעות תעודה מזויפת על 4 חודשי מאסר לריצוי בפועל. למקרא פסקי הדין של המערכת האזרחית, אליהם הופנינו על ידי התביעה, דומה כי בכך לא נהגנו לפי שורת הדין, שכן בתי המשפט בישראל החמירו מעבר למידה העונשית האמורה.

לאור זאת, אין ספק כי במקרה דנן חרג ביהמ"ש מרמת הענישה המקובלת והקל עם המשיב. אין גם ספק כי לנוכח העובדה שהמשיב עשה לעצמו מנהג לצאת את האזור באמצעות תעודה שאינה שלו, ראוי היה להחמיר בעונשו מעבר לעונש השמור למי שזו לו מעידה חד פעמית.

יתרה מזו, גם אם יש מקום להתחשבות מובנת בנסיבות שהביאו את המשיב ושכמותו לבצע את העבירה, הרי שלא ניתן להקל ראש בפגיעה הביטחונית הנגרמת ממעשיהם. על כך עמד ביהמ"ש בעניין שיראתיה הנ"ל כאשר התייחס לטענה כי העבירות בוצעו על רקע רצון להתפרנס:

"כבר עתה אומר כי טענה אחרונה זו, לא אוכל לקבל. קביעת משטר של פיקוח על הנכנסים לשטח מדינת ישראל נועדה למנוע מעברם של אלה אשר כניסתם לישראל מכוונת למטרות שאינן טהורות...

הפיקוח, והניסיון לאתר את אותו קומץ אשר בשלו ובשל כוונותיו הזדוניות נדרש אותו פיקוח הדוק, אכן גובים מחיר יקר מרוב-רובם של תושבי האזור, ובהם המשיב, אשר כל מטרתם אינה אלא לאפשר להם ולמשפחותיהם להתקיים בכבוד. יחד עם זאת, רק מובן כי משטר פיקוח זה יהיה כלא היה, אם לא תתלווה לו אכיפה הולמת. משכך, בוודאי שלא ניתן לייחס לאותם אלה הנכנסים לישראל ללא היתר את חטאיהם של אותם מפגעים או עבריינים אשר בשלם נולד ההכרח בפיקוח האמור, אך מנגד לא נוכל להקל ראש עם אלה אשר במעשיהם פוגעים ביכולת לקיים את אותו פיקוח"

הדברים האמורים נכונים גם כיום ובמיוחד לאור מדיניות האכיפה הברורה יותר בעקבות הקמת גדר ההפרדה (והשווה ע"מ 3999/07 התוב"ץ נ' באדר, וכן ע"מ 1152/08 התוב"ץ נ' אלאסלוט).

אלא שלצד האמור, תמים דעים אני עם בימ"ש קמא כי מקום בו מודה הנאשם בהזדמנות הראשונה, ראוי להקל בדינו. כך ארע במקרה דנן, כאשר המשיב, אשר יש להזכיר כי הינו נטול עבר פלילי, הודה בשלב ההקראה.

העולה מן המקובץ, כי בימ"ש קמא הקל באופן משמעותי בדינו של המשיב, תוך חריגה מרמת הענישה המקובלת והראויה, כפי שפורטה. עם זאת, הגם שהיה מקום להטיל על המשיב עונש מאסר ארוך יותר מזה שהוטל על ידי בימ"ש קמא, מוסמך היה זה האחרון להפעיל את שיקול דעתו ולנהוג עם המשיב מנהג בית הלל. כך עשה ביהמ"ש מבלי שחרג באופן קיצוני מנורמת הענישה הראויה. בנסיבות אלה, לא ראיתי לנכון להתערב בגזר הדין.

לאור האמור, הנני דוחה את הערעור.

ניתן היום, 2 ביוני 2008, כ"ח באייר התשס"ח, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק פסק דין זה לידי הצדדים.