נדחה ערעור המדינה על קולת העונש בעבירה של החזקת סכין למטרה לא כשרה

השופט ר. שפירא [אב"ד]:

בית משפט קמא הרשיע את המשיב בעבירה של החזקת סכין למטרה לא כשרה, עבירה לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין, וזאת על פי הודאתו. על פי עובדות כתב האישום החזיק המשיב בצהרי יום במרכז העיר נהריה, ברכבו, סכין מקובעת שאורך להבה הינו 20 ס"מ, וזאת בניגוד לחוק. בית משפט קמא גזר על המשיב שני חודשי מאסר בפועל והפעיל עונש מאסר מותנה בן 6 חודשים, אשר הוטל על המשיב בגין אותה עבירה ושמישכו 6 חודשים, זאת בחופף לעונש המאסר, כך שסך הכל יהיה על המשיב לרצות 6 חודשי מאסר בפועל. בשים לב להמלצת שרות המבחן, התיר בית משפט קמא למשיב לרצות את עונשו בעבודות שרות. בנוסף, גזר עליו 8 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים על אותה עבירה.

המאשימה מערערת על קולת העונש. לטענת המאשימה, לא היה מקום להורות על הפעלת עונש המאסר המותנה בחופף, באופן שבו אין בעבירה שנעברה בכתב האישום נשוא הליך זה משום ענישה. בנוסף טוענת המאשימה כי לא היה מקום להורות שעונש המאסר ירוצה בעבודות שרות.

ככלל, צודקת המאשימה בגישתה, כי בעבירה של החזקת סכין יש מקום לגזור עונשי מאסר אשר ירתיעו את מחזיקי הסכין, גם אם לא ביצעו כל עבירה נוספת. הנסיון מלמד כי ריבוי הסכינים הנישאות על-ידי אלו ואחרים מוביל לריבוי של מעשי דקירה. סכינים הנישאות שלא למטרה כשרה סופן שיעשה בהן שימוש פוגעני. מכאן גם מדיניות הענישה עליה חזר בית המשפט העליון וגם בית משפט זה פעמים רבות והיא גזירת עונשי מאסר לריצוי בפועל.

אלא שיש לבחון כל מקרה לגופו. במקרה זה, החליט בית המשפט קמא ליתן משקל לרכיב השיקומי של הענישה, וזאת בהתחשב בשירות המבחן אשר המליץ מטעמים שפורטו בהרחבה בתסקיר, להעמיד את המשיב בפיקוחו, תוך שילובו בקבוצה טיפולית שעניינה אלימות רחוב. שרות המבחן אף הציע ענישה בדרך של של"צ. בית המשפט קמא סבר, כי בנסיבותיו האישיות של המשיב יש מקום, כחריג, שלא למצות עמו את הדין.

ער אני להלכה לפיה, חובת בית המשפט הינה להגן על קורבנות העבירה, לרבות קורבנות פוטנציאלים. כשם שנאשם זכאי כי שיקומו וצרכיו יילקחו בחשבון במסגרת שיקולי הענישה כך גם זכאים  אלו העלולים להיפגע ממנו או מאחרים כמותו, להגנת בית המשפט. בית המשפט שוקל גם את המלצת שירות המבחן, ככל שהדבר נוגע למשך המאסר, ואולם בבואו לקצוב את העונש עליו גם לשקול שיקולים של הרתעה ציבורית והגנה על שלום הציבור, וכן מכלול של שיקולים אשר שירות המבחן אינו מופקד עליהן. ככל שמעשיו של נאשם חמורים יותר כך גם גובר הצורך לשים את הדגש על הגנת הקורבנות (בין אם קורבנות בפועל או קורבנות פוטנציאליים). ראה ב ע"פ 4872/95, מדינת ישראל נ' גל אילון ו2- אח, פ"ד נג(3), 1, עמ' 8-9, שם נאמרו גם הדברים הבאים, המנחים את בית המשפט בבואו לגזור את הדין:

"מבחינת האינטרס הציבורי, אין זה מספיק להטמיע בחוק סטנדרטים של התנהגות. הציבור חייב לראותם מיושמים בכל עת ולראות בהם חלק בלתי נפרד מנוהגים חברתיים מקובלים המגינים על גופו, רכושו וכבודו של כל אחד מתוכו. ענישה סלחנית במקרים של התנהגות עבריינית חמורה, עלולה להביא להתמוטטות עכבות מוסריות, להתפרש כהתפשרות על ערכים ועל נורמות, לפגוע באמינות מימושו של האיום בעונש מאחורי החוק ולהעביר מסר שלילי לעבריינים פוטנציאליים המועדים לבצע עבירות מאותו סוג. באותו אופן בו השתת עונש ממשי הוא בבחינת ביטוי חברתי חריף לגינוי לו ראויים המעשים החמורים, כך אימוץ הגישה הסלחנית תחליש הכרת האיסור שבהתנהגות " .

ואולם, גם כשמביאים בחשבון הלכה זו, המנחה את בית המשפט, עדיין יש מקרים בהם יטו המאזניים אל הכיוון השיקומי.

במקרה זה סבר בית המשפט קמא, כי האיזון בין האפיק השיקומי ובין הענישה הראויה, יהיה בדרך של גזירת מאסר שירוצה בעבודות שרות, ביחד עם מאסר מותנה ממושך. סבור אני, כי לא ניתן לומר שבנסיבותיו של המקרה נפלה שגגה תחת ידו של בית המשפט קמא, המצדיקה את התערבות בית המשפט הדן בערעור. יתכן, לו כל אחד מאיתנו היה יושב בבית משפט קמא, כי אז היה גוזר את עונשו של המשיב בצורה שונה ולתקופת מאסר לריצוי בפועל ואף למשך זמן ממושך יותר. ואולם, לא ניתן לומר כי העונש כפי שגזר בית המשפט קמא חורג במידה קיצונית מהענישה המקובלת במידה המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור.

אשר על כן, אציע לחבריי להרכב לדחות את הערעור ולהשאיר את גזר דינו של בית משפט השלום על כנו, כל זאת תוך שנחזור ונבהיר שהכלל בעבירות של החזקת סכין יהיה ריצוי של מאסר במתקן כליאה ורק במקרים חריגים לא נורה כן.

השופט עודד גרשון:

אני מסכים לדברי חברי אב בית הדין השופט שפירא. אכן, כתמיד, כל מקרה צריך להבחן לגופו.

גזירת העונש נתונה לשיקול דעתו של השופט הדן בתיק שלפניו. בענייננו, לאור תוכנו של תסקיר שירות המבחן והמלצתה של קצינת המבחן, גב' כאוכב ח'ורי, אין לומר כי התוצאה שאליה הגיע בית המשפט קמא היתה מוטעית. בסופו של דבר, בית המשפט הפעיל את עונש המאסר המותנה וחייב את המשיב לרצות עונש מאסר של 6 חודשים על דרך של עבודות שירות. אין זה עניין של מה בכך לאדם שלא ריצה עונש מאסר מימיו.

אכן, העובדה שלמשיב הרשעה קודמת בגין אותה עבירה מכבידה. עם זאת, נראה לי שיש באמור בתסקיר שירות המבחן כדי להצדיק את התוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא למרות עברו של המשיב.

לפיכך אני מצטרף למסקנתו של חברי בדבר דחיית ערעורה של המדינה. נותר רק לקוות שהמשיב יפיק את הלקח ולא יעבור עבירה נוספת כשהפעם תלוי ועומד מעל ראשו מאסר מותנה שאותו לא ניתן יהיה להמיר בעבודות שירות.

                                                                                                                       ­­­­­­­­­­_______________   

                                                                                                                          עודד גרשון, שופט