נגר ואח' נ' עיריית ראש העין

פסק דין

בפני בקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנותה.

עניינה של התובענה הוא תשלום פיצויים עקב הפרת הסכם.

התובעים הנם חוכרים רשומים לדורות של חלקה 180 בגוש 4274 בראש העין (להלן: "חלקה 180"), ומתגוררים בתחומה. חלקה 180 גובלת בחלקה 187. הנתבעת הינה העירייה שבתחום שיפוטה מצויות שתי החלקות. חלקה 180 הינה בבעלות רשות הפיתוח ובחכירת התובעים ואילו חלקה 187 בבעלות הנתבעת.

על פי הנטען בכתב התביעה, התובעים התיישבו ברשות על חלקות 180 ו-187 והקימו עליהן בתי מגורים, מחסנים, דיר סככות, בית כנסת ומשק חקלאי. עד תחילת שנות ה-90 אושרו מס' תכניות מתאר שייעדו את חלקה 187 לשטח ציבורי פתוח ובשנת 1991 אושרה תוכנית אפ/במ/1/2000 לפיה רצועת קרקע מתוך חלקה 187 יועדה לדרך.

בשנת 1992 ניסתה הנתבעת לתפוס חזקה ברצועת הקרקע שבחלקה 187, לצורך סלילת כביש ראשי שיוביל לשכונות החדשות הנבנות בעיר. התובעים התנגדו לניסיון זה ונקטו בהליך משפטי למניעת התפיסה במסגרת ת.א. (שלום פ"ת) 1033/92. בעקבות צו מניעה זמני שניתן כנגד הנתבעת, נחתם הסכם פשרה בין הצדדים (להלן: "ההסכם"), שקיבל תוקף של פסק-דין ביום 14/04/1992. בהסכם נקבע כי צו המניעה הזמני יבוטל, התובעים יסירו את התנגדותם לסלילת הכביש, וכן יפנו את השטח בחלקה 187, המיועד לסלילתו של כביש זה. בתמורה, התחייבה הנתבעת ליזום שינוי ייעוד מקרקעין בשטח של 1.5 דונם המצויים בין הכביש המתוכנן לבין חלקה 180, משטח ציבורי למגורים, שעליו יוכלו התובעים לבנות 3 יחידות קוטג'ים או 6 יחידות דיור דו משפחתיות, לכל הפחות (סע' 3(א) להסכם). עוד התחייבה הנתבעת לפעול אצל מנהל מקרקעי ישראל לצורך החכרת המקרקעין לתובעים ללא תמורה או בתמורה מינימאלית, ככל שהדבר ניתן. עוד נקבע כי במידה והנתבעת לא תעמוד בהתחייבויותיה על פי ההסכם או במידה ולא ניתן יהיה לבצע את האמור בהסכם, יהיו התובעים זכאים לפיצוי כספי שעקרונותיו נקבעו בסעיף 4(ג) להסכם. כמו כן נקבע כי המועד להפעלת מנגנון הפיצוי הינו בתוך 3 חודשים ממועד חתימת ההסכם, וכי אם יהיו התכניות באיזה משלבי הדיון בוועדות, ידחה המועד הקובע לתשלום הפיצוי כך שיחול בתוך 24 חודשים מיום חתימת ההסכם, לכל המאוחר.

התובעים טוענים כי הנתבעת לא הצליחה לעמוד בהתחייבויותיה על פי ההסכם ועל כן קמה לה הזכות לקבלת הפיצויים, כפי שנקבע בהסכם אשר קיבל תוקף פסק-דין.

הנתבעת טוענת כי יש לדחות את התובענה על הסף מחמת התיישנותה. על פי הנטען, לאור הקבוע בסעיף 5 בהסכם עילת התביעה של התובעת נתגבשה, לראשונה, בתום 3 חודשים מיום אישור ההסכם, קרי ביום 14/10/92, או לכל המאוחר בתום 24 חודשים מיום אישורו - ביום 14/04/94.

לחילופין נטען כי לכל המאוחר נולדה העילה ביום 04/03/2001, עת הוגשה תביעת פינוי כנגד התובעים על ידי מנהל מקרקעי ישראל (בת.א. 2227/01), אז אפסו סיכויי התובעים לקבל את המקרקעין בפטור מחובת מכרז, בתמורה סמלית או ללא תמורה, על פי ההסכם. מאחר ומדובר בתובענה כספית לפיצויים אשר הוגשה בחלוף כ-15.5 שנים מיום שנולדה עילת התובענה, או לחילופין בחלוף 8.5 שנים מאז הוגשה תביעת הפינוי ע"י מנהל מקרקעי ישראל, התובענה התיישנה ויש לדחותה על הסף.

בתשובתם טענו התובעים, כי מאז מועד חתימת ההסכם לא קפאו על שמריהם ונקטו באמצעים שונים על מנת להגן על זכויותיהם ולהקטין את הנזקים שנגרמו להם כתוצאה ממחדליה של הנתבעת. לשיטתם של התובעים רק ביום 31/03/08 נולדה עילת התובענה, עת נדחה ערעורם על פסק הדין לפינוי בתביעה שהגיש נגדם מנהל מקרקעי ישראל, אז אפסו סיכוייהם להמשיך ולהחזיק בקרקע, ואילו התובענה דכאן הוגשה בחלוף כשנה וחצי בלבד ממועד זה ועל כן טרם התיישנה.

עוד טענו התובעים כי ההסכם נשוא התובענה קיבל תוקף של פסק-דין ביום 14/04/92 ועל כן הוא אינו מתיישן אלא בחלוף 25 שנים.

מועד היווצרות העילה-

סעיף 6 בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע את תחילתה של תקופת ההתיישנות ביום שבו נולדת עילת התביעה. עילת התביעה הנטענת בענייננו הינה הפרת ההסכם על ידי הנתבעת, המזכה את התובעים בפיצוי כספי. המועד שבו נולדה העילה הוא מועד ההפרה, שכן במועד זה קמה לתובעים הזכות לפיצוי ויש בידם "כוח תביעה קונקרטי" [א. גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהד' עשירית) 118].

בהסכם שבין הצדדים נקבע המועד לקיום התחייבויות הנתבעת כלפי התובעים וכן נקבע מנגנון הפיצוי שיש להפעיל באם לא תעמוד הנתבעת בהתחייבויות אלה:

על פי סעיף 4 להסכם, מנגנון הפיצוי נכנס לתוקפו בתום 3 חודשים מיום חתימת ההסכם, קרי ביום 13/07/1992.

סעיף 5 בהסכם מסייג ומוסיף כך: "על אף האמור בסעיף 4 מוסכם בין הצדדים כי אם לאחר 3 חודשים מיום חתימת הסכם זה יהיו התכניות בשלב של דיון באיזה מועדות התכנון, לא יופעל המנגנון הקבוע לפיצוי בסעיף 4 לעיל עד תום הליכי הדיון, אולם לא מאוחר מ-24 חודשים מיום חתימת הסכם זה".

סעיף 5 בהסכם קובע באופן מפורש גבול עליון למועד קיום התחייבות הנתבעת, וממועד זה קמה לתובעים הזכות לפיצויים על פי ההסכם. מועד זה הינו המועד שבו נולדה עילת התובענה והוא בתום 24 החודשים מיום חתימת ההסכם, קרי ביום 14/04/1994, וממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות.

אינני מקבל את טענת התובעים לפיה עילת התובענה נולדה עת נדחה ערעורם על פסק הדין לפינוי בתביעה שהגיש נגדם מנהל מקרקעי ישראל, שאז אפסו סיכוייהם לקבל את הקרקע, ולו מן הסיבה הפשוטה שהמועד לקיום ההתחייבות נקבע על ידי הצדדים באופן מפורש בהסכם ומשחלף מועד זה קמה לתובעים הזכות לפיצוי, היא עילת התביעה. העובדה כי לאחר מועד זה קרו אירועים נוספים אשר סתמו את הגולל על סיכויי התובעים לקבל את מבוקשם אינה דוחה את מועד תחילת תקופת ההתיישנות אלא שהיא מעידה על מהלכה של ההתיישנות.

בדיון בפני התובעים הוסיפו וטענו כי על פי סעיף 6 בהסכם מצויה בידם הברירה להאריך את המועדים הקבועים בסעיפים 4, ו-5 ולכן ניתן למנות את תחילת מרוץ תקופת ההתיישנות ממועד מאוחר יותר. אינני סבור כי יש לקבל טענה זו, מאחר ואין מחלוקת כי התובעים מעולם לא מסרו לנתבעת הודעה בדבר הארכת המועד לקיום ההתחייבות ולא ניתן לתיתה בדיעבד לצורך דחיית תחילתה של תקופת ההתיישנות [על היעדר תחולה פרוספקטיבית לדיני ההתיישנות והטעמים המונחים ביסודה, המתאימים גם לענייננו, ראה: ע"א 9371/00 אלבשארה לעידוד תיירות בע"מ נ' קוסטודיה פרנציסקנה דה טרה סנקטה, פ"ד נו(4) 798, 806-807 (2002)].

תקופת ההתיישנות החלה