נאשם אשר תרם בהתנהגותו להגשת כתב האישום נגדו אינו זכאי לפיצויים בגין זיכויו

השופטת  ד' ברלינר:

1.        רובשון שלומוב (להלן: המערער), עתר לפסיקת פיצויים והוצאות הגנה לפי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בעקבות ביטול כתב האישום נגדו וזיכויו בדין. ביום-22.5.05 דחו השופטים, ר' אבידע, ב' אזולאי וי' אלון בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, את בקשתו בב.ש 21525/04 (במסגרת ת.פ. 938/03). מכאן הערעור שלפנינו. הצדדים הסכימו, כי פסק הדין יינתן על בסיס הטיעונים בכתב וללא קיום דיון בעל פה וכך אומנם נהגנו. 

2.       אלה עיקרי העובדות שמדובר בהן: בתאריך - 24.4.03 הגיעו המערער, אחיו ואחר שזהותו אינה ידועה לביתו של המנוח רפיל אברומוב ז"ל (להלן: המנוח). כאשר המנוח התעורר ופתח את דלת ביתו דקר אחי המערער את המנוח וגרם למותו. מיד לאחר מכן ברחו כל השלושה. ב-4.5.03 הוגש כתב אישום כנגד המבקש בגין רצח בכוונה תחילה, עבירה על סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין וכן קשירת קשר לפשע, עבירה על סעיף 499(1) לחוק. בתאריך-24.6.03 הורה בית משפט המחוזי (כבוד השופטת ו' מרוז) על מעצר המערער ואחיו עד תום ההליכים, בהסכמתם. ב- 22.1.04 האריך בית משפט זה (השופטת חיות) בהסכמה את מעצר המערער ואחיו בתשעים יום. ב- 4.4.04 שוחררו המערער ואחיו מן המעצר. 

3.       ביום 19.10.04, בעקבות שינוי כתב האישום והסדר טיעון שבא בעקבותיו, זוכה המערער. אחיו של המערער הודה והורשע בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין. עיקר השוני בין כתב האישום המקורי למתוקן התבטא בנושא מקור הסכין שבו נדקר המנוח למוות. על פי האמור בכתב האישום המתוקן, המנוח הצטייד בסכין מטבח לפני שפתח את הדלת. מיד אחרי שפתח את הדלת וזיהה את העומדים לפניו, ניסה לדקור את אח המערער, אלא שזה האחרון הוציא את הסכין מידו ודקר אותו דקירה שגרמה למותו. זאת, בניגוד לכתב האישום המקורי בו נטען, כי הסכין הובאה על ידי המערער ואחיו.   

4.       שני עדי הראיה לאירוע היו בניו של המנוח. האח הצעיר, איציק אברמוב (להלן: איציק) ושלום אברמוב (להלן: שלום), הבכור. בתאריכים 1.3.04 ו-17.3.04 העיד איציק. בעדותו הודה, כי לא היה עד ראיה לאירוע אלא רק שמע עליו מפי אחיו שלום. בינואר 2004 עזב שלום את הארץ, וההליכים בעניין המערער ואחיו נדחו עד 9.8.04, עת חזרתו ארצה. בתקופת שהותו של שלום בחו"ל - שוחרר המערער ואחיו בערובה בהסכמת המדינה, ולאחר מכן עוכבו ההליכים. עם שובו - חודשו ההליכים. 

5.       תיקונו של כתב האישום וזיכוי המערער נעשו בהסכמת המדינה, לאחר שעד הראיה, שלום, זיהה את הסכין בה נדקר אביו המנוח כסכינו של האב המנוח. בעקבות הזיכוי, עתר המערער לבית משפט קמא לקבלת פיצויים, הן בגין תקופת מעצרו מיום 24.4.03 ועד 4.4.04 והן בגין הוצאות ניהול הגנתו. 

6.       בדיון בבית משפט קמא טען המערער באמצעות בא כוחו, כי הקונספציה המוטעית של המדינה שבאה לידי ביטוי בכתב האישום המקורי, נובעת מהתנהלות רשלנית של המדינה, הן במהלך החקירה והן מאוחר יותר. ככלל, ניהול החקירה לקה בסינדרום ה"ראש הקטן". לא היה ממונה אחד על ניהול החקירה, דיירי הבית אשר הגיעו למקום מיד לאחר האירוע, לא נחקרו על ידי המשטרה. המשטרה גם לא הקליטה את חקירת עדי הראיה. המערער, הואשם ברצח, למרות שלא היו ראיות כלשהן לגביו המצביעות על תכנון, הכנה ורצון להמית. מאוחר יותר, אפשרה רשלנות המדינה לשלום לסוע לחו"ל ועובדה זו גרמה להתמשכות ההליכים.   

7.       בית משפט קמא דחה את בקשת הפיצויים שביקש המערער על תקופת מעצרו. מסתבר, כי בתקופה בה ישב המערער במעצר בגין התיק הנוכחי, ריצה גם עונשי מאסר אשר נגזרו עליו בתיקים אחרים (ב-15.7.03 בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, כבוד השופטת י. כץ, בת.פ 8081/02 - גזר על המערער 6 חודשי מאסר בפועל, ב-7.9.03 בית המשפט המחוזי בתל-אביב, כבוד השופט ג. קרא, בת.פ 40064/03 - גזר עליו 12 חודשי מאסר בפועל). משלא נשללה חירותו של המערער בגין האשמות שיוחסו לו בתיק הנוכחי, סבר בית המשפט, כי אין מקום לפיצוי בשל המעצר.

8.       בקשת הפיצוי עבור הוצאות ההגנה נדחתה אף היא. אליבא דבית המשפט קמא המערער ואחיו הם שהביאו על עצמם את כתב האישום בניסוחו המקורי. בידי החוקרים היו אמירות, מהן עלה כי הנאשמים הם שגרמו למותו של המנוח, בעוד הנאשמים הסתתרו מאחורי טענת אליבי שהתברר כי הייתה טענה כוזבת (פסקה 11 להחלטה). בכך גרמו המערער ואחיו, להתמשכות ההליכים. גם התנהלותם המאוחרת, הביאה להתמשכות ההליכים. המערער ואחיו ביקשו שוב ושוב לדחות את הדיון, זאת גם לאחר שהעד שלום חזר מחו"ל.

9.       שני נימוקים עיקריים מעלה הסנגור בערעור שבפנינו:

א.       שגה בית משפט קמא בסברו, כי המערער אינו זכאי לפיצויים בגין מעצרו משום שממילא שהה במאסר. ראשית, היות המערער עצור - פגע בזכויותיו ובמעמדו. שנית, מעצרו השפיע לרעה על "יכולת המיקוח" שלו בתיקים הנוספים עליהם נשפט ועל "העסקאות" שערך בהם.

          ב.       שגה בית משפט קמא שלא פסק הוצאות הגנה למערער. האמת במקרה הנוכחי הייתה קלה לפענוח. העד הראשון, איציק, חזר בו מעדותו באומרו כי לא ראה את מעשה הדקירה עצמו. העד השני, שלום, זיהה את הסכין כשייכת לאביו המנוח. כמו כן היה על בית המשפט לתת משקל מכריע לכך שהזיכוי היה מוחלט.  

דיון - המתווה הנורמטיבי

10.     סעיף 80 לחוק העונשין, העומד בבסיס העתירה, קובע כדלקמן:

"80. הוצאות ההגנה מאוצר המדינה

(א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ה - 1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור.

(ב) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים.

(ג) החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק דין בפלילים".

           על פניו, ומבלי להתעמק עדיין בשאלות הפרטניות בדרך ליישומן של ההוראות המצויות בסעיפים הקטנים, נותן הסעיף ביטוי לשני עקרונות יסודיים שלכאורה עומדים בסתירה זה לזה: מחד גיסא - הסעיף מהווה הכרה בכך שהעמדה לדין היא הליך קשה שהשלכותיו יכולות להיות הרסניות לגבי האדם שמדובר בו. העמדה לדין גוררת עימה פגיעה חמורה באדם, בכבודו, שמו ובפרטיותו. יש שהיא פוגעת אף בעיסוקו, קניינו, ממונו וחירותו, זכויות אשר קיבלו משנה תוקף בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ראה: ע"פ 2366/03 עסאף (בן אליאס) עסאף ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(4) 1961, 1964 (להלן: פס"ד "עסאף"); ראה עוד את דברי הנשיא, כתוארו אז, ברק בע"פ 1767/94 חגי יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 505, 517 (להלן: פס"ד "חגי יוסף").