נאפע נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.תביעת התובע בתיק שלפנינו עניינה החלטת הנתבע מתאריך 29.4.10, לשלול את זכאות התובע לגמלת הבטחת הכנסה החל מחודש 2/10 (דהיינו כל התביעה מתייחסת לחודשים 2/10 ועד 4/10, כן לאחר מכן התובע היה יכול להגיש תביעה חדשה, לו סבר כי הוא עומד בתנאי הזכאות לפי החוק).

2.במכתב הדחיה שהתובע עצמו צירף לכתב התביעה, צויין מפורשות כי התובע זכאי להגיש תביעה לבית הדין לעבודה תוך 12 חודשים מתאריך קבלת המכתב וכן, צוינה זכותו של התובע לפנות ללשכת הסיוע המשפטי.

כמו כן צוין, כי אם התובע יהיה סבור בעתיד כי הוא זכאי לגמלת הבטחת הכנסה, הרי באפשרותו להגיש תביעה חדשה, כך שהתובע יכול היה להגיש תביעה חדשה בחודש 5/10 ואילך.

3.אין מחלוקת כי התובע קיבל את מכתב הדחיה אשר נשלח אליו בדואר רשום, והתובע אינו טוען אחרת.

בתאריך 28.4.11 בסמיכות זמנים לחלוף 12 חודשים ממועד מכתב הדחיה, הגיש התובע תביעה לבית הדין בתיק בל 38238-04-11.

בתאריך 18.7.11 ניתן פסק דין ע"י מותב בראשות הנשיא כהן, המוחק את תביעת התובע מחמת חוסר התייצבות.

התובע הגיש ב- 1.2.12 בקשה לביטול פסק הדין וזו נדחתה ע"י הנשיא כהן בהחלטה מ- 10.2.12, בנימוק כי הוגשה כ-4 חודשים לאחר מועד מתן פסק הדין.

4.בתאריך 26.3.12 הוגשה התביעה בתיק שלפנינו.

בתאריך 7.11.12 התקיים דיון בעניינו של התובע, אליו הודיע ב"כ התובע, כי נבצר ממנו להתייצב עקב מחלה, וב"כ הנתבע חזרה על טענת ההתיישנות ולאור זאת ניתנה החלטה, כי התובע יגיש תחילה הודעה בכתב, כיצד יש בכוונתו להתמודד עם ההתיישנות בתיק ורק אם בית הדין יהיה סבור כי אכן ניתן להתגבר על טענת ההתיישנות, ייקבע דיון נוסף במעמד הצדדים.

התובע הגיש סיכומים מטעמו בטענת ההתיישנות בתאריך 10.2.13 והנתבע הגיש סיכומיו לעניין ההתיישנות בתאריך 28.4.13.

5.הנתבע בכתב ההגנה טען כי דין תביעתו של התובע להדחות על הסף מחמת התיישנות שכן החלטת הנתבע לדחות את תביעת התובע לגימלת הבטחת הכנסה הינה מתאריך 29.4.10 והתובע הגיש את תביעתו לבית הדין בתאריך 26.3.12, דהיינו לאחר שחלפו 12 חודשים מיום קבלת החלטת הנתבע, וזאת גם אם לוקחים בחשבון את התקופה שבה היתה תלויה ועומדת התביעה הקודמת מחודש 4/11 ועד חודש 7/11. הנתבע חזר על טיעוניו גם במסגר הסיכומים.

הננו להפנות את התובע לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות) תש"ל-1969.

בית הדין הארצי פסק בדיון מט/0/170 אוריאל פרת - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ"א 132, בעמ' 135:

"יש להבחין בין מועד להגשת תובענה, דהיינו - המועד לעשיית פעולה כדי להביא עניין לפני בית הדין, לבין מועד לעשיית פעולה במהלך המשפט, דהיינו - בתובענה אשר כבר הוגשה. רק במקרה האחרון ניתנה לבית הדין סמכות להארכת מועד על פי תקנה 105 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשכ"ט-1969. במקרה הראשון ניתן להאריך מועד רק אם נקבעה אפשרות כזו במפורש בתקנות הנדונות במועד להגשת התובענה."

ובדב"ע נו/0/156 יעקב זילברמן - המוסד לביטוח לאומי (19.3.97), חזר בית הדין על הלכה זו ושב וקבע כי:

"לאור האמור לעיל, אין מנוס מלחזור ולקבוע, כי בכל הנוגע למועדים להגשת "תובענות" לבית הדין לעבודה, שנקבעו בחוק או בתקנות, אין בית הדין מוסמך להאריך את המועד להגשתם, אלא אם הוסמך לכך במפורש בחוק או בחקיקת משנה, ובתנאים שנקבעו בהם. מאחר והסמכה כזו לא נקבעה, על כן אין מנוס אלא לדחות את הערעור."

ועיין גם בדב"ע לו/0/11 חיים בר אילן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז' עמ' 340.

6.עיין גם בעב"ל 229/07 חנה טושינסקי -. המוסד לביטוח לאומי, אשר בו נדחתה תביעת התובעת לתשלומי קצבת ילדים בגין התיישנות ונפסק:

"המערערת לא הציגה בפנינו טעם המפסיק את הפסקת מרוץ ההתיישנות על פי הפסיקה... כן ראוי לציין את דבריו של השופט פליטמן בעב"ל 27/03 המוסד לביטוח לאומי נ. אליאס חזן: "מיצוי זכויות המבוטחים חייב להעשות בדרכי המנהל שנקבעו בדין, ובהם נקצבו, כדבר שבלעדיו אי אפשר לקיים מינהל, מועדים. התעלמות מהמועדים הקצובים תגרום לשיבוש דרכי המינהל ותביא בסיכומו של דבר לפגיעה דווקא באפשרות מיצוי הזכויות שבדין."