נאסר ואח' נ' מרואן אלארנאוט

החלטה

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט הבכיר י' שמעוני) מיום 1.8.12 לדחות את בקשת המבקשים לביטול פסק דין שניתן נגדם בהיעדר.

אלה עיקר העובדות הנחוצות לעניין: ביום 6.9.11 הגיש המשיב לבית משפט קמא כתב תביעה נגד המבקשים, בגדרו עתר לפירוק שיתוף ולתשלום דמי שימוש ראויים ביחס לקומה החמישית בבניין שבשכונת עיסוויה. משלא הוגשו כתבי הגנה, ביקש המשיב כי ינתן פסק דין בהיעדר הגנה. תחילה, דחה בית משפט קמא את הבקשה, בקובעו כי כיוון שמדובר בתביעה לפירוק שיתוף, יש לקיים דיון לגופו של עניין. בית המשפט קבע את הבקשה לדיון ביום 15.3.12 והורה לב"כ המשיב לבצע מסירה אישית למבקשים בנוסף לזימונם על-ידי המזכירות. משהגיע מועד הדיון, לא התייצבו המבקשים. אחר שהמשיב הצהיר לפרוטוקול כי האמור בתביעה הוא אמת, ובא כוחו הבהיר כי ביצע מסירה אישית למבקשים באמצעות המשיב, הן של כתב התביעה והן של ההחלטה בדבר קיום הדיון, ניתן פסק דין בהיעדר, המורה למבקשים לסלק את ידם ולפנות את הקומה החמישית בבניין נשוא התביעה. ביום 15.4.12 הגישו המבקשים בקשה לביטול פסק הדין מחובת הצדק, בטענה כי לא בוצעה להם מסירה של כתב התביעה או זימון לדיון.

ביום 1.8.12 דחה בית משפט קמא את הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר וקבע, כי הנתבעים לא הצביעו על כל סיכויי הגנה בתביעה שהוגשה נגדם. כיוון שכך, בית משפט קמא מצא כי "גם אם טענתם לגבי המצאת ההזמנה לדיון תתקבל, הרי שבהיעדר טענות הגנה, אין מקום לדיון שבסופו של דבר יביא לאותה תוצאה".

מכאן בקשת רשות הערעור, שבגדרה טוענים המבקשים כי הזימון לדיון שהיה קבוע בבקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה ביום 15.3.12 הגיע לידי מבקש 1 דרך בעל חנות בכפר עיסוויה בראשית חודש אפריל, אחר מועד הדיון. המבקשים טענו, כי במצב דברים זה, ומשלא הוכחה המצאה כדין למבקשים, כלל אין מקום לבדוק את סיכויי ההגנה. לגישתם, מסירת כתבי בי-דין על-ידי התובע מנוגדת לתקנות סדר הדין האזרחי – "כאילו שנותנים לחתול [לשמור] על השמנת". כן טוענים המבקשים, כי המשיב מנהל נגדם הליך נוסף ומקביל בבית משפט שלום (ת"א 2506/10), מבלי שהדבר צוין בתביעתו, וכי ניהול שני הליכים מקבילים מהווה עילה לדחיית התביעה השניה.

בתשובתו טען המשיב, כי לא זו בלבד שבוצעה מסירה כדין של כתב התביעה לידי המבקשים עצמם, אלא גם שבא כוחם אמר בדיון שנערך ביום 27.9.11 בת"א 2506/10, המתנהל בין אותם צדדים, כי קיבל לידיו עוד תיק, כאשר ברור מדבריו כי מדובר בתביעה דנן שהוגשה ביום 6.9.11. לעניין זה מציין המשיב, כי בית משפט קמא קבע בפסק דינו, כי כתבי הטענות הומצאו למבקשים כדין. כן טוען המשיב כי בשום שלב לא פירטו המבקשים מהי גרסתם או הגנתם, ומכך ניתן ללמוד כי אין בפיהם טענות הגנה טובות. המשיב מוסיף, כי בין המועד שבו ניתנה ההחלטה הדוחה את הבקשה לביטול פסק הדין לבין מועד הגשת בקשת רשות הערעור חלפו למעלה מששה חודשים, והדבר יצר אצלו הסתמכות, שהובילה לניהול משא ומתן מתקדם עם קונים פוטנציאליים. לגישתו, אין כל הצדקה לגרירת צדדים שלישיים לעניין שהוכרע זה מכבר, בפרט כאשר ברור כי ההחלטה מיום 1.8.12 נשלחה בפקס למשרדו של ב"כ המבקשים עוד ביום 2.8.12. כן צורף לתשובה תצהירו של צד שלישי, שממנו עולה כי זה פנה למבקש 1 בשלהי חודש נובמבר 2012 בקשר עם מכירת הדירות בקומה החמישית בבניין, כך שברור שלכל המאוחר היה ידוע למבקש 1 אודות פסק הדין בעת הפנייה, בחודש נובמבר 2012.

אחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, פרק הזמן להגשת בקשת רשות ערעור לפי תקנות 398א(א) ו-399 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – התקנות), הוא 30 יום. בהתאם לתקנה 528 לתקנות, הארכת מועד הקבוע בחיקוק טעונה "טעמים מיוחדים שירשמו". כיוון שכך, על המבקש הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטה הדוחה בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה מוטלת החובה להציג "טעם מיוחד". במסגרת בחינת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד, מייחס בית המשפט משקל למידת האיחור. ככל שמתארך משך האיחור, כך תהיה נטייתו של בית המשפט לסרב לבקשה להארכת מועד. לצד משכו של האיחור יש ליתן את הדעת למכלול שיקולים ובהם: האם הבקשה להארכת המועד הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך; מהות הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור; מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד; וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך שלגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד (ראו: בש"א 5636/06 נשר נ' גפן (פורסם במאגרים, 23.8.06)).

בענייננו, הוגשה בקשת רשות הערעור ביום 18.2.13, ששה וחצי חודשים לאחר המועד שבו ניתנה ההחלטה. על-פי רישומי מזכירות בית משפט קמא, נשלחה ההחלטה נשוא הבקשה למשרדו של ב"כ המבקשים בתכוף לזמן בו ניתנה, באמצעות מספר הפקסמיליה המופיע בכתבי בי-הדין שהוגשו לבית המשפט באותה תובענה, וזאת בהתאם להוראות תקנה 497א' לתקנות. בבקשה שבפניי מצייניים המבקשים, כי ההחלטה נשוא הערעור "מעולם לא נמסרה למבקש". אחר שנתבקשו המבקשים לפרט את הדברים, הוגשו מטעמם תצהירים, כי הם לא ידעו אודות ההחלטה מיום 1.8.12 וכי ימים ספורים לפני הגשת בקשת רשות הערעור הגיעו לאזניהם "שמועות כי המשיב זכה בתביעה" נגדם. עם זאת, טענת המבקשים, כי בא כוחם לא קיבל בפקס את ההחלטה מיום 1.8.12, לא נתמכה בתצהיר ערוך כדין בידי עוה"ד, בהתאם למצוות תקנה 497א(א1) לתקנות. במצב דברים זה, ובהתאם להוראות התקנות, יש לראות את ההחלטה מיום 1.8.12 כהחלטה שנמסרה לב"כ המבקשים כדין ביום המשלוח. המועד להשגה עליה חלף איפוא זמן רב קודם מועד הגשת בקשת הרשות לערער עליה, ודי בטעם זה כדי לדחות את בקשת הרשות לערער.

יתר על כן, יצויין כי על פני הדברים ולצורך ההליך שבפניי ניתן לקבוע כי סיכוייה של בקשת רשות הערעור לגופה אינם גבוהים. בית משפט קמא ציין בפסק דינו מיום 15.3.12, כי כתבי הטענות הומצאו למבקשים כדין. קביעה זו נתמכת בהצהרת המשיב כי לידי המבקשים בוצעה מסירה אישית של כתב התביעה; באישור מסירה המצוי בתיק בית משפט קמא אודות המצאת הזימון לדיון שנערך ביום 15.3.12 לידיו של מבקש 1 ביום 20.2.12; וכן בדברים שאמר ב"כ המבקשים בדיון שנערך בין אותם הצדדים ביום 27.9.11 בתיק אחר (ת"א 2506/10) – "קיבלתי עוד תיק אחד של אותם צדדים בהליך נוסף, זה הוגש ב- 6/9/11, בלי נתבעת 1, ובו הוא מבקש סעד של הצהרה על בעלות, פירוק שיתוף ודמי שימוש ראויים" – דברים שמהם עולה כי היה מודע לקיומה של התביעה שבה ניתן פסק הדין כבר בחודש ספטמבר 2011. בהתחשב בכל אלה, לא הונחה תשתית מספקת להתערבות בקביעה העובדתית של בית משפט קמא בדבר המצאת כתב התביעה לידי המבקשים, כדין. כמו כן, בהיעדר טענה לעניין סיכויי ההגנה בתביעה, ודאי כי לא נראית הצדקה להתערב גם בקביעת בית משפט קמא, כי אלה לא הוכחו.

נוכח האיחור הניכר בהגשת בקשת רשות הערעור, אחר שלא נסתר בתצהיר כדין כי זו הומצאה למשרדו של ב"כ המבקשים בפקסימיליה בסמוך לעשייתה; ובשים לב לכך שסיכויי הנמוך להעתרות לבקשת הרשות לערער לגופה, דין הבקשה להידחות.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

המבקשים יישאו בהוצאות המשיב בסך 5,000 ₪. הסכום האמור יועבר לידי ב"כ המשיב מתוך כספי הערבון, והיתרה, ככל שקיימת, תושב לידי המבקשים.

ניתנה היום, ה' באייר תשע"ג, 15 באפריל 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: