נאמני ההקדשות נ' כמוס

פסק דין

1.לאחר עשור וחצי של התדיינויות משפטיות, ולאחר שניתנו בעניינם שלושה פסקי דין של בית המשפט המחוזי ושלושה פסקי דין של בית המשפט העליון, הגישו הנאמנים על הקדש שנעשה לטובת בית הכנסת אבוהב בצפת תביעה לסילוק יד של הנתבע ממבנים הכלולים בהקדש ואשר מצויים במקרקעין שנרכש על-ידו.

בין קודש לחול

2.האגדה מספרת על שאירע בליל סופה וסערה, בו היכו גשמים וצלפו רוחות מעבר לכל אשר הורגלה בו צפת שלפני 500 שנה. עם שוך הסערה, התעוררו מקובלי צפת, וגילו כי במרכז הרובע היהודי ניצב בית כנסת חדש, נקי ומצוחצח מהגשם. היה זה בית הכנסת של רבי יצחק אבוהב, אחרון גאוני קסטיליה, שעלה לארץ מהעיר טולדו שבספרד, לאחר שהחליט כי נמאסה עליו הבדידות באין מתפללים שיגיעו לשחר לפתחו בדברי תפילה לפני אביהם שבשמיים. נעשה הנס, ובין לילה נעקר בית הכנסת מספרד ועבר לעיר הקודש צפת. אגדה אחרת מייחסת את התרחשות הסערה הנוראה לעיר טולדו, אשר בזעפה עקרה בלילה אחד את בית הכנסת מיסודותיו והציבה אותו בחלקת שדה פנויה בצפת, על מנת שלא להימצא בין כנסיות ומנזרים שהתרבו סביבו בטולדו. בתוך בית הכנסת מצוי ספר תורה עתיק יומין, אשר כתיבתו מיוחסת לרבי יצחק אבוהב עצמו, ועל כיפתו עיטורים וסמלים המתארים כלי נגינה ששימשו בבית המקדש, סמלי השבטים וארבעה כתרים - כתר התורה, כתר הכהונה, כתר מלכות וכתר ייחודי לצפת 'כתר קרובה הישועה', לציון הציפיה למשיח.

2.כ-500 שנה ניצב בית הכנסת אבוהב בטבורה של צפת, בסמטה הקרויה על שמו, עד אשר באו השלטונות המנדטוריים ונתנו באדמתו סימנים - חלקה 82 בגוש 13056. משהייתה לבית הכנסת עדנה, ורבּו המתפללים בו, נוצר הצורך להרחיבו. מענה לצורך זה ניתן על-ידי יהודה ענתבי, ממתפללי בית הכנסת, ובעליה של חלקה 83 הסמוכה (להלן: ענתבי). לטענת נאמני ההקדשות של העדה הספרדית בעיה"ק צפת ומירון (להלן: נאמני ההקדשות), שהיו בעליה של חלקה 82, הקדיש ענתבי בשנות השלושים של המאה הקודמת את חלקתו לנאמני ההקדשות לטובת בית הכנסת. בשנות השלושים נבנתה בחלקה 83 עזרת נשים חדשה, כחלק מהיכל בית הכנסת, ובשנות החמישים נבנה בחצר שבחלקה זו חדר שירותים. חצר בית הכנסת רוצפה, ולטענת נאמני ההקדשות – ברבות השנים חדר נוסף באותה חלקה יועד לתפילה, והונחו בו אבנים גדולות ועתיקות, שהוצאו מבית הכנסת במהלכו של שיפוץ.

3.בשנת 1949 הלך לעולמו ענתבי. רק בשנת 1960 נרשמו בלשכת רישום המקרקעין זכויותיו כבעלים של חלקה 83 (ובנסח הרישום תוארה החלקה כ"קרקע ועליה בנין של חדר אחד"), אולם ההקדש שנעשה בעל-פה בשנות השלושים מעולם לא נרשם. אלמנתו של ענבתי נפטרה בשנת 1961, ורק בשנת 1982 ניתן צו ירושה שקבע את שבעת יורשיהם. בשנת 1983 נרשמו בלשכת רישום המקרקעין זכויות הבעלות בחלקה 83, באופן שאשל ארמוני, נינו של ענתבי (להלן: ארמוני), היה לבעלים של 68/80 חלקים ממנה, אמו מאירה ארמוני הייתה לבעלת 2/80 חלקים ויורשי המנוח שמואל ענתבי היו לבעלים של 10/80 חלקים. בשנת 1997 מכר ארמוני לנתבע (להלן: כמוס) את זכויותיו ואת זכויות אמו בחלקה 83. מרגע שניצבו זה מול זה נאמני ההקדשות וכמוס - שניהם טוענים לזכויות בחלקה 83 שבה קיימים עזרת נשים, חדר שירותים, חדר תפילה שומם וחצר מרוצפת (אשר הכניסה אליהם אפשרית רק דרך בית הכנסת) - רבתה מחלוקת בישראל. בניגוד למחלוקת בין תלמידי הלל ושמאי, לא על התורה נסובה המחלוקת. על הקרקע היא נסובה, וימי חייה - למעלה מחמש עשרה שנים.

הליכים קודמים

4.זמן קצר לאחר שרכש את זכויות ארמוני בחלקה 83, הגיש כמוס בבית משפט השלום בצפת תביעה לסילוק יד נגד נאמני ההקדשות, הרב שלמה שלוש, מנהל ההקדש (להלן: שלוש) ומאיר כרסנטי, גבאי בית הכנסת (להלן: כרסנטי), (ואשר שלושתם יקראו להלן: הנאמנים), והיא סומנה כת"א 1208/98. ביום 9.9.1998 אישר בית המשפט הסכמה דיונית אליה הגיעו הצדדים באותו תיק, ולפיה ימשיכו הנאמנים לעשות שימוש בחצר, בחדר השירותים ובעזרת הנשים שבחלקה 83, אך לא ייעשה כל שימוש בחדר התפילה. בסופו של דבר נמחקה תביעה זו עקב אי התייצבות כמוס לדיון.

5.ביום 9.3.2000 הגיש כמוס בבית המשפט המחוזי בנצרת תביעה נגד הנאמנים שסומנה כת"א 1085/00. תביעה זו הייתה ראשיתו של מסע משפטי ארוך, שטרם הגיע לסיומו, ואשר כלל עליות ומורדות, ערעורים, בקשות להבהרה, לדיון נוסף ועל-פי בזיון בית משפט. על מנת למצוא את דרכנו בתביעה הנוכחית, יש צורך לסקור בקצרה את אשר נפסק בהתדיינויות המשפטיות לאורך השנים.

(1)פסק דין הראשון מיום 26.5.2003 (מחוזי ת"א 1085/00)

6.בתביעה זו עתר כמוס למתן פסק דין הצהרתי בו ייקבע כי חלקה 83 הינה בבעלותו, כי הנאמנים יסלקו ידיהם מהשטחים שבבעלותו ואשר אליהם פלשו שלא כדין וישלמו לו דמי שימוש ראויים.

7.בפסק דינו של השופט (כתוארו אז) אברהם מיום 26.5.2003 (להלן: פסק הדין הראשון) נתקבלה בעיקרה תביעת כמוס, לאחר שנקבע, בין השאר (בפסקה 3):

"בסופם של הליכי ההסדר שנעשו בשנות ה-60 של אותה מאה לא בא זכרו של ההקדש, ולכן לא נותר דבר מהזכות שניתנה לנתבעים בחלקה, אם אמנם ניתנה. הנתבעים אינם יכולים, על כן, לבסס את זכותם בקרקע מכוחו של אותו הקדש נטען".

בפרק הסיכום (פסקה 19) נקבע:

"סיכומם של דברים - התובע הוכיח את זכותו בקרקע, על ידי רכישתה מאת בעליה אשל ארמוני הנ"ל. מן הצד השני - בידי הנתבעים לא עלה לשכנע, כי בית הכנסת קיבל מאת בעליה של הקרקע כל זכות בה, בין בהקדש ובין בדרך אחרת (התיישנות, רשות בלתי הדירה וגו'). חלקים של בית הכנסת, משמע עזרת נשים וגו', נבנו על החלקה, משמע תוך הסגת גבול. משלא הוכחה כל זכות לנתבעים בחלקה - שומה עליהם להסתלק ממנה. יוצא איפוא, אני מצהיר כי התובע הוא בעליה של החלקה 83, וכי לנתבעים או למי מהם אין כל זכות בחלקה זו או בחלקים ממנה. אני מורה לנתבעים לסלק ידם מן החלקה 83 הנ"ל".

(2)פסק דין השני מיום 18.6.2005 (עליון ע"א 6406/3)

8.על פסק הדין הראשון הוגש ערעור לבית המשפט העליון. בפסק הדין שניתן בערעור ביום 18.6.2005 (להלן: פסק הדין השני) דחתה השופטת חיות את עמדת בית המשפט המחוזי בפסק הדין הראשון, לפיה נשללה האפשרות להכיר בהקדש נוכח העובדה כי הוא לא מצא את ביטויו בהליכי ההסדר ורישום הבעלות בחלקה 83 על שם ענתבי. נקבע כי אין בהכרח התנגשות בין הרישום הנובע מהליכי ההסדר ובין האפשרות להביא בפני בית המשפט, לאחר אותם הליכים, עתירה להצהיר על ההקדש מכוח השימוש שנעשה במקרקעין לפני ואחרי שהוסדרו.

9.בית המשפט העליון הורה על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי, על מנת שימשיך בבירור התובענה על יסוד הקביעה העקרונית כי הליכי הסדר הזכויות במקרקעין לא שללו את האפשרות להכיר בהקדש.

בפסקות 9-8 לפסק דינה של השופטת חיות היא התייחסה לראיות שעמדו לנגד עיני בית המשפט המחוזי (ההדגשות אינן במקור - א"ג):

"8. .... בפנינו, אפוא, מקרה שבו ידע לכאורה המשיב בעת שרכש את המקרקעין כי קיימים בהם מבנים המהווים מזה עשרות בשנים חלק מבית הכנסת אבוהב ומשמשים לצרכיו. כן נראה שהמשיב ידע כי המוכר אינו מוכן להצהיר במסגרת עסקת המכר שהקמת המבנים והשימוש הנעשה בהם מהווים הסגת גבול וכי על פי עמדתו אין לו ידיעה מכוח מה הוקמו המבנים ומכוח מה נעשה בהם אותו שימוש. יתר על כן, נראה לכאורה כי המשיב ידע בעת שרכש את המקרקעין שהמוכר, וכמוהו יתר הבעלים בחלקה, השלימו עם קיומם של המבנים ועם השימוש הנעשה בהם לאורך שנים ומעולם לא נקטו צעד כלשהו לתפיסת חזקה בחלקה. בנסיבות אלה, ניתן היה לצפות כי המשיב לא יעצום את עיניו אלא יחקור וידרוש בדבר אצל המערערים, בטרם יתקשר בעסקה. לא כך נהג המשיב. המשיב בחר לרכוש את המקרקעין במחיר הזדמנות וקיווה כי למרות הבעייתיות שנגלתה לעיניו בכל הנוגע לזכויות החזקה והשימוש במקרקעין, ולמרות שלא הייתה לו כל אינדיקציה לכך שמדובר בהסגת גבול, יוכל לסלק את ידם של המערערים מן המקום באמצעות התביעה שהגיש. ספק אם התנהלות זו של המשיב עולה בקנה אחד עם עקרון תום הלב.