נאמנות אם או אי ־ נאמנותה לפסול את בנה המוחזק כהן ולהתירו בגיורת

דעת המיעוט

רקע

לפני בית הדין בקשת מר [פלוני] למתן פסק דין הקובע שהוא 'חלל' – שהתחלל מכהונה – וכך לאפשר לו להינשא לגיורת. המבקש נמצא בקשר עם גויה שממנה נולד לו בן והמבקשת להתגייר.

אימו של המבקש הופיעה בבית הדין וסיפרה שלפני נישואיה לאבי המבקש חייתה חיי אישות עם גוי. אם המבקש אף הציגה תוצאות של בדיקת פוליגרף שבה נמצאה היא דוברת אמת בסיפורה, ואף הסכימה ללכת לבדיקת פוליגרף נוספת מטעם בית הדין. לאור סיפורה של אם המבקש באה בקשת המבקש להכריז עליו 'חלל' המותר בגיורת, היות שהוא מאמין לדברי אימו שלפיהם היא אסורה לכהן ומחללת את זרע הכהונה. אם המבקש לא הביאה ראיה או עדות שנבעלה לגוי פרט לבדיקת הפוליגרף שערכה.

האם לאם המבקש נאמנות לעשות את בנה חלל? האם המבקש יכול להסתמך על דברי אימו ולשאת גיורת?

נאמנות האם לומר דברי גנות על עצמה

שו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק ד סימן יב) עוסק בנדון הדומה לנדון דנן, בשאלת היתר כהן לגיורת על סמך דברי אישה שנבעלה לגוי ובכך חיללה את צאצאיה מהכהונה. אגרות משה מחדש שקיימת נאמנות לאישה לומר שנבעלה לגוי מכוח חזקה שאישה לא תאמר דברי גנות על עצמה אלמלא היו אמיתיים. מכוח הנאמנות האמורה, אישה יכולה לעשות את צאצאיה חללים. אגרות משה הוכיח את סברתו מדברי הר"ן (במסכת נדרים דף צ ע"ב):

במשנה (בסוף מסכת נדרים בדף צ ע"ב) שנינו על ההבדל בין משנה ראשונה למשנה אחרונה לעניין נאמנות אשת כהן להגיד לבעלה שנאסרה עליו באונס:

מתניתין: בראשונה היו אומרים: שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה – האומרת "טמאה אני לך" [...] חזרו לומר, שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה, האומרת "טמאה אני לך" – תביא ראיה לדבריה [...]

למשנה ראשונה קיימת נאמנות לאישה להגיד שנטמאה לבעלה וליטול כתובה.

הר"ן מביא פירוש שמעיקר הדין האישה משועבדת לבעלה ולא הייתה נאמנת להגיד שנטמאה אלא שהאמינו לה לומר שהיא טמאה, שאלמלא הדבר היה אמת היא לא הייתה מזלזלת בעצמה לומר עליה דברי גנות.

להלן דברי הר"ן (במסכת נדרים דף צ ע"ב):

ואחרים תרצו דמשנה ראשונה לא דינא קתני, דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר "טמאה אני לך" להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דהא מילתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקינו במשנה ראשונה להאמינוה, דאי לאו דקושטא קאמרה לא הות מזלזלה נפשה למימר הכי, ומכי חזו רבנן בתראי דאיכא למיחש לשמא תהא נותנת עין באחר אוקמוה אדינא.

מבואר מדברי הר"ן שיש נאמנות לאישה על סמך העובדה שהאישה לא תזלזל בעצמה אלמלא דבריה היו נכונים. מכוח הנאמנות האמורה האישה אף נוטלת את כתובתה. האגרות משה דייק מהאמור, שהאישה נאמנת אף ליטול את כתובתה, שמקור הסברה להאמין לאישה במקום שמזלזלת בעצמה הוא מדאורייתא, שאם לא כן כיצד יכולה להוציא את ממון כתובתה, ומשמעות האמור שחכמים "תיקנו" אינה לגבי תוקף התקנה – התוקף הוא מדאורייתא, אלא שחכמים הגדירו מהי האומדנה המועילה מהתורה. שכן התורה נתנה לחכמים את הכוח להגדיר מהי אומדנה. וכאן קבעו חכמים שקיימת אומדנה שכאשר אישה מדברת דברי גנות על עצמה, דברי הגנות הם אמיתיים.

מכאן דן אגרות משה לנדון שבו אמרה אישה שנבעלה לגוי, שיש מקום להאמינה ולעשות את צאצאיה חללים, להלן דברי אגרות משה (אבן העזר חלק ד סימן יב):

הנה בדבר אחד שהוא ממשפחת רעפארמער [=רפורמים] שאביו ואמו היו עבריינים ומומרין על כל התורה, שבנו כשנגלה מדייטשלאנד [=כשגלה מגרמניה] נעשה לבעל תשובה והחזיק עצמו לכהן, באשר שזקנו אבי אביו התפלל בבית הכנסת בעיר קטנה סמוך לקעניגסבערג והחזיקוהו לכהן, ועל המצבה שלו עשו ציור ידיים שהוא סימן שהיה כהן ונשא כפיו ויש לו צילום (פיקצע של פאטאגראפיע) מהמצבה, ועתה כשנגדל בנו רוצה לישא גיורת ומחו בו באשר שאביו מתנהג ככהן, אבל באשר שאביו ואמו היו רעפארמער ומומרים לכל מצות התורה נעשה ספק דאולי זינתה אמו עם נכרים הפוסלים לכהונה קודם שניסת לו שאם כן הוא חלל וגם אשתו אמרה ששמעה מפי חמותה איך שקודם שניסת לבעלה [...] ונקראה חמותה אצל הבית דין רבקה כץ ובקשו אותה שתספר כל הקורות אותה מימי נעוריה ועל בתי הספר שבקרה ועל החברים שהיו לה, ובתוך הדברים אמרה שהיו לה גם חברים נכרים [...] והיה ניכר לשלשתכם שהוא כל הבית דין שאין לה שום הבנה לאיזה צורך שואלים אותה, והוספתם לבקש שתשבע להשיב האמת וחזרתם אחר השבועה לשאול עוד הפעם וחזרה על דבריה [...]

ופשוט שלשון "תקינו במשנה ראשונה להאמינה" אינו תקנת חכמים להאמינה אף שאינה נאמנת מדאורייתא, דהא תנן למשנה ראשונה "יוצאה ונוטלת כתובה", ואם לא היתה נאמנת מדאורייתא לא היה שייך לחייב לבעלה הכהן – שהיא גרמה שיגרשנה – שיתן לה כתובה, ורק לאיסורא היה שייך שיאסרוה על בעלה כדבריה ולא להוציא ממון. אלא הוא משום דכיון דהוא אומדנא שאמדו חכמים שקושטא קאמרה קרא לזה בלשון "תקינו במשנה ראשונה" אבל אחרי שאמדו כן חכמים הוא מדאורייתא דהתורה סמכה על אומדנא דחכמים כבכל התורה [...]

על כל פנים הסברא דאיכא אומדנא דנשים לא יאמרו לגנות עצמן היא מוכרחת [...] ולכן מסתבר דאף למשנה אחרונה שנתקלקלו הדורות, שבשביל 'עיניה נתנה באחר' איכא דמזלזלי בנפשייהו לומר שהיא טמאה אף שהוא גנאי ובזיון, הוא רק בשביל תאוה גדולה כזו שתקיף יצרה להנשא להאחר, אבל לא בשביל איזה רצון קטן, שלכן אף שליכא דין נאמנות לאם לפסול בניה – דדין 'יכיר' לא נאמר אלא על האב – מכל מקום יש להאמינה מצד האומדנא דגמרא שכולי עלמא מוכרחין לסבור כן, וגם שהוא מסקנת הר"ן בנאמנות ד"טמאה אני לך" למשנה ראשונה.