נ' ישיר אי.די.אי חברה לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין

במסגרת התובענה, שעילתה בהסכם רב השנים ששרר בין הצדדים, הגיעו הצדדים ביום 14.9.11 לכלל הסדר דיוני שהסיר מהדרך פלוגתאות רבות שנכללו בכתבי הטענות. בעקבות הסדר זה צומצמה יריעת המחלוקת לשלוש שאלות בלבד: זכאותו של התובע לקבלת הריבית ההסכמית בתקופה שבין מחיקתה של התובענה הקודמת שהוגשה בגין הארוע מושא התביעה (ת.א. 11347/05 המל"ל נ' ביטוח ישיר; להלן: התובענה הקודמת) ובין הגשת תובענה זו שבפני; זכאותו של התובע לשיפוי בגין "הלוואה עומדת"; ושיעור שכר-הטרחה שיש לפסוק במסגרת התובענה.

הצדדים הגישו סיכומיהם בתוך פרק זמן קצר ביותר, כשהם ממקדים את הדיון באופן תמציתי, ענייני ומוגדר היטב בסוגיות שבמחלוקת. מאחר וסוגיות אלה נדונו לא פעם אנקוט אף אני בדרך הקיצור, בדומה לדרך המבורכת בה הילכו הצדדים בסיכומיהם.

החיוב בריבית ההסכמית

התובענה הקודמת הוגשה ביום 23.11.05 ונמחקה ביום 4.5.06 בשל העובדה שב"כ התובע באותה עת לא פעל על פי החלטות בית המשפט. בקשה לביטול פסק-הדין ולחידוש ההליכים שהוגשה במסגרת אותה תובענה נדחתה ביום 2.7.06 על-ידי המותב שדן באותה תובענה. ביום 21.6.06 (קודם למתן ההחלטה בבקשה לביטול פסק-הדין!) הוגשה תובענה זו שבפני. אין מחלוקת שביום 18.2.09 שילמו הנתבעות, תחת מחאה ועל מנת לעצור את מרוץ הריבית, סכום של 2,105,612 ₪. על פי הנטען בסיכומי התובע, כלל סכום זה את הריבית ההסכמית מיום הדרישה, למעט התקופה שבין הגשת התובענה הקודמת (23.11.05) להגשת התובענה הנוכחית (21.6.06). לטענת התובע אין בעובדה שהתובענה הקודמת נמחקה בשל מחדלי באי-כוחו כדי לעצור את מרוץ הריבית ההסכמית בתקופת חייה של התובענה הקודמת, שהרי זו רצה ממילא מרגע משלוח הדרישה ועד לרגע התשלום. הנתבעות טוענות שמחירה של "גרירת הרגליים" מטעם התובע בניהול ההליכים הוא החיוב בהפרשי הצמדה וריבית חלף הריבית ההסכמית.

כפי שהבהרתי בעבר לא פעם, אין לחייב את הנתבעות בריבית ההסכמית בגין התמשכות הליכים עקב התנהלות רשלנית או איטית במפגיע של התובע או באי-כוחו בניהול ההליך. יתכן שקביעה מעין זו יש לסייג ולייחס אך לאותם מקרים בהם גרמה ההתנהלות האיטית בפועל לא רק לעיכוב בניהול ההליכים אלא גם לדחיית המועד בו הושת התשלום על הנתבעות. אם אכן כך הם פני הדברים היה לכאורה מקום לבחון אם ניתן להצביע בנסיבות העניין על קשר סיבתי ברור בין השיהוי בניהול התובענה הקודמת ובין החלטת הנתבעות לשלם תחת מחאה ביום 18.2.09, כאשר ההליכים הנוכחיים עוד היו בעיצומם. לעניין זה אין כל אינדיקציה בתיק התובענה, לא ניתן לדעת מדוע שולם הסכום במועד בו שולם, ולא ניתן לפיכך לבסס קביעה כלשהי בנוגע לקיומו של קשר סיבתי (מה גם שהצדדים לא טענו בעניין זה).

על אף האמור לעיל אין מקום בנסיבות העניין לקבל את טענת הנתבעות במלואה. מעיון בהחלטה שניתנה במסגרת הבקשה לביטול פסק-הדין בתובענה הקודמת (ההחלטה צורפה לסיכומי התובע) ניתן ללמוד שההחלטה הראשונה שניתנה במסגרת התובענה הקודמת, ושההימנעות מלפעול על פיה הביאה למחיקת התובענה, ניתנה ביום 1.3.06. ממילא אין מקום לטעון להתנהלות רשלנית או לשיהוי של התובע קודם למתן החלטה ראשונה זו. מכאן שיש מקום אומנם להורות על השעיית מרוץ הריבית ההסכמית לתקופה בה חדל התובע מלפעול, אלא שתקופה זו משתרעת לכל היותר בין התאריכים 1.3.06 ובין 21.6.06. לפיכך הגעתי לכלל מסקנה לפיה על הנתבעת לשלם את הריבית ההסכמית בגין התקופה כולה, למעט התקופה שבין 1.3.06 ובין 21.6.06 במהלכה ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית בלבד.

הלוואה עומדת

עמדתי בסוגיה זו נהירה היטב לצדדים, ובשלב זה לא מצאתי מקום לשנות מקביעותי לפיהן התובע אינו זכאי לשיפוי בגין "הלוואה עומדת" שהועמדה לנפגע. קביעה זו, עליה שבתי הן בת.א. (י-ם) 12775/04 המל"ל נ' דולב, מיום 30.3.08 והן בת.א. (י-ם) 10198/04 המל"ל נ' סהר, מיום 28.12.09 (לאחר שהובאו ראיות נוספות על-ידי התובע ונשמעו טענות חדשות), עמדה במבחן הערעור והתקבלה גם בפסיקתו המנחה של בית המשפט המחוזי (ראו ע"א (י-ם) 2254/08 המל"ל נ' דולב, מיום 8.9.08; ע"א (י-ם) 2575/08 המל"ל נ' ביטוח ישיר, מיום 10.5.09; ע"א (י-ם) 5085/10 המל"ל נ' סהר, מיום 8.4.10). מכאן שדין טענתו של התובע לפיה על הנתבעות להשיב לו סכומים שהועברו לידי הנפגע כ"הלוואה עומדת" – להידחות.

משכך הם פני הדברים אין עוד צורך להידרש למחלוקתם של הצדדים אם יש בהכרעות הקודמות כדי להוות השתק פלוגתא במקרה זה. מעבר לנדרש אעיר שדומה כי הרציונאלים שבבסיס הכללים בעניין מעשה בי-דין תומכים בקביעה מעין זו. ההנחה העומדת בבסיס כללים אלה היא שיש בכח הכרעה שיפוטית קודמת להביא במקרים המתאימים לסיום ההתדיינות המשפטית שבין הצדדים באותו עניין (ע"א 2035/03 לוי יסמין בע"מ נ' ת.ג.י בע"מ, פ"ד נח(6) 447, 452 (2004); רע"א 682/07 לבייב נ' גילר, מיום 20.6.07, בפיסקה יא). כלל זה נועד לשרת את האינטרס הציבורי במניעת הכרעות שיפוטיות סותרות ובזבוז זמן שיפוטי יקר, כמו גם למנוע את הטרדתו החוזרת של בעל-דין בהליך משפטי נוסף (רע"א 7675/06 נשר מפעלי מלט ישראליים בע"מ נ' חברת החשמל, מיום 10.4.07, בפיסקה 7 להחלטה; ע"א 5610/93 זלסקי נ' הול"ל, פ"ד נא(1) 68, 98-100 (1997)). "עיקרו של כלל גדול זה הוא שיש עניין - מבחינת בעלי הדין המתדיינים, מבחינת מערכת המשפט ומבחינת הדין - כי יבוא סוף להתדיינות בענין שבו היה לבעלי הדין יומם בבית המשפט; בענין בו מוצו ההליכים או הייתה הזדמנות לבעלי הדין למצות את ההליך עד תום" (ע"א 1418/90 מאור נ' הרשנהורן, פ"ד מה(3) 95, 102ז – 103א (1991)). דברים אלה כאילו ונאמרו לעניין מחלוקתם של הצדדים בתובענה זו, שהרי זו מוצתה עד תום בהליכים הקודמים, תוך שלתובע ניתנה אף ההזדמנות ל"מקצה שיפורים" ולהבאת ראיות נוספות והעלאת טענות חדשות בהליך נוסף. ממילא נראה שאין עוד מקום לשוב ולדון במחלוקת זו פעם אחר פעם, תוך כילוי משאבי זמן שיפוטי יקר והטרחה חוזרת של הצדדים להליכים.

שיעור שכר הטרחה

במסגרת ההסדר הדיוני שבו בהן הנתבעות מהטענה בעניין ה"שילוש" (שנפקותה הכספית עולה בנסיבות העניין פי כמה על כל אחת מהמחלוקות האחרות) ואילו התובע שב מהטענה בעניין דמי השיקום. במחלוקת שנותרה בעניין הריבית ההסכמית זכה התובע בחלק מתביעתו, ואילו טענותיו בנוגע להלוואה העומדת נדחו. בהתחשב במכלול זה, כמו גם בעובדה שההוצאות בגין הבקשה לחידוש ההליכים הקודמים אמורים להיפסק עתה (על פי האמור באותה החלטה) ואילו ההוצאות בהליכי הביניים בתובענה זו הוטלו על הנתבעות ב"זמן אמת", ומתוך הערכה של הזמן והמאמץ שהיה כרוך בניהול התובענה, אני מחייב את הנתבעות בשכר-טרחת עורכי-דינו של התובע ובהוצאות המשפט של התובע בסכום כולל של 20,000 ₪.

המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ח אלול תשע"א, 27 ספטמבר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: