מתתוף נ' מדינת ישראל

פסק דין

1.ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט י' ריבלין, ס"נ), בת"ת 12378/08, מיום 26.1.10, בו הורשע המערער בעבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיפים 62(3) ו-64ב(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, והושתו עליו העונשים הבאים:

שנתיים פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה.

3 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים.

קנס בסך 1,200 ₪ או 10 ימי מאסר תמורתו.

הערעור מופנה הן כלפי ההרשעה והן כלפי חומרת העונש.

2.על פי המתואר בכתב האישום שהוגש נגד המערער, ביום 30.5.08, בשעה 3:17 לפנות בוקר, הוא נהג ברכבו בצומת הרחובות האומן והפרסה בירושלים, כאשר בדגימה של אוויר נשוף שנערכה לו נמצא ריכוז אלכוהול של 405 מק"ג / ליטר. בנסיבות המקרה צוין, כי השוטר כבישי זכי, עורך הדו"ח, קיבל דיווח על נהג שיכור, וכאשר הגיע למקום המערער הוצג לו. עוד על פי הנטען, על אף הסברים ברורים ומפורטים שניתנו למערער הוא ניסה להכשיל את ביצוע הבדיקה בכך שפעם אחר פעם הוא הפסיק לנשוף לתוך פיית המכשיר, ורק לאחר מספר פעמים, התקבלה תוצאה קבילה.

3.לאחר שמיעת ראיות הורשע המערער בכל המיוחס לו. בגזר הדין נקבע כי בנימוקי ההגנה לא נמצא טעם מספק על מנת לסטות מעונש המינימום הקבוע לצדה של העבירה, מה גם שהמערער לא הודה אלא בחר לנהל הוכחות.

4.לדידו של המערער, הרשעתו בעבירה של נהיגה בשכרות אינה מבוססת על אדנים מוצקים. לטענתו, משלא הוברר מה היה מועד תחילת האירוע, ומאחר שהוא שתה משקאות אלכוהולים שעה קודם לכן, לא מן הנמנע כי במועד בו עוכב רמת האלכוהול בגופו הייתה נמוכה מהרף הקבוע בדין לצורך הרשעה בעבירה של נהיגה בשכרות, ונוכח חלוף הזמן עד לבדיקה – כשעתיים לאחר מכן – עלתה הרמה עם ספיגת האלכוהול בגוף. כתימוכין לטענתו הפנה המערער לפסק הדין בת"ת (שלום י-ם)9817/07 מדינת ישראל נ' סנפירי (לא פורסם, 29.10.2007) (להלן: "עניין סנפירי"), בו פירט כב' השופט המלומד ד"ר א' טננבוים את תהליך ספיגת האלכוהול כאמור.

עוד טען המערער, כי לא נהג ברכב, והלין על כי בית משפט קמא בחר לאמץ את גרסתם של עדי התביעה בנושא זהות הנהג, על אף סתירות שעלו בהן.

המערער הוסיף וטען, כי האופן בו בוצעה הבדיקה באמצעות מכשיר הינשוף היה שגוי, ובניגוד להוראות היצרן, כיוון שבין הפלטים 5865 ו-5867 חלפו 12 דקות בלבד, וזאת על אף שבתום הבדיקה נשוא פלט 5865 נכתב כי יש להמתין 10 דקות עד לבדיקה הבאה, ומבלי שהוצג הפלט של הבדיקה הבאה, קרי 5866. בעניין זה הפנה המערער להוראות היצרן של מכשיר הינשוף ((Alcotest 7110, MKIII IL, בהן צוין כי זמן ההמתנה המינימאלי הנדרש בין בדיקה לבדיקה עומד על 120 שניות.

לעניין העונש טען המערער כי אינו מתחשב בנסיבותיו האישיות: בחור צעיר התומך בהורים חולים, הנוהג לפרנסתו.

5.לאחר ששמעתי הצדדים ועיינתי בכל החומר הרלוונטי, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות.

אשר להכרעת הדין – הרשעתו של המערער בעבירה של נהיגה בשכרות התבססה על העדויות מטעם המשיבה, לפיהן המערער נהג ברכבו ולא ישב בו סתם, כפי הנטען על ידו. עוד נקבע, כי אף בהנחה שהאירוע התחיל בשעה 1:15 או1.30, כגרסת המערער, ולא בשעה המצוינת על הדו"ח, הרי שאין בכך כדי לשנות מהמסקנה בדבר ריכוז האלכוהול שנמצא בגופו בשעת הנהיגה, והדבר אף מעיד על כי בעת האירוע הריכוז היה גבוה יותר מזה שנמדד. קביעות אלה מבוססות ומעוגנות היטב בראיות שנפרסו בפניו של בית משפט קמא: כך, כעולה ממזכרו ת/1 של מלכה בן-חור, מתנדב במשמר האזרחי (להלן: "המתנדב"), במהלך בדיקת רכבים שגרתית באזור צומת הרחובות האומן והפרסה בירושלים, הוא ראה את המערער מניע את רכבו, שחנה על אי התנועה באמצע הצומת, ומתחיל בנסיעה לצורך פניית פרסה. בשלב זה עצר אותו המתנדב לצורך עריכת בדיקת שכרות, אולם המערער סירב לבצע הבדיקה, השתולל והתנהג באלימות. על גרסתו, לפיה המערער נהג ברכב – אף כי למרחק קצר – ולא רק ישב בו, כנטען, עמד המתנדב לאורך כל החקירה הנגדית (ראו עמ' 4-5, 8 לפר'). בית משפט קמא מצא את העדות מהימנה, והעדיף אותה על פני גרסתו של המערער וחברו, יעקב גרצברג, לפיה השניים רק ישבו ברכב בלווית שתי בחורות. כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות של עובדה ומהימנות, אלא במקרים נדירים שאין המקרה דנן נמנה עליהם.

לא למותר לציין, כי באופן כללי גרסתו של המערער לאירוע לא הייתה נראית מהימנה על פניה, וניכר היה כי הוא עושה ככל יכולתו להרחיק עצמו מהמיוחס לו. כך, לדוגמה, על אף שהמתנדב ציין בדו"ח המאפיינים כי המערער מסר לו ששתה כוס וחצי של וודקה קודם לאירוע (ראו ת/2, ס' 2), הכחיש המערער בעדותו הדבר מכל וכל וציין כי שתה רק כוס או שתיים של יין אדום, וכי הרישום בדבר הוודקה מקורו בטעות (ראו עמ' 15 לפר' ש' 15, עמ' 17 לפר'). דא עקא, כבר בפתח העדות הראשית של גרצברג, חברו של המערער, הוא ציין, כמשיח לפי תומו ,כי השניים שתו במועדון "וודקה עם רד בול" (ראו עמ' 17 לפר' ש' 19-20).

באשר לשעת האירוע - על אף הדו"חות, לפיהם התחיל האירוע בשעה 2:30 לערך, הסכים בית המשפט לקבל גרסת המערער לפיה האירוע החל כשעה קודם לכן (ראו עמ' 4 להכרעת הדין, עמ' 17 לפר' ש' 12). בהתייחס לכך, ולעובדה כי המערער עצמו מסר כי זו הייתה השעה בה נעצר על ידי המתנדב, לא ברורה טענתו לפיה הקביעה שגויה ואינה מבוססת על חומר הראיות שעמד בפני בית משפט קמא (סעיף 4 לכתב הערעור).

אין חולק, כי בסופו של יום נמדדו רמות האלכוהול בגופו של המערער בשעה 4:30 לערך. קרי, כשלוש שעות לאחר שעוכב לראשונה על ידי המתנדב, וכארבע שעות לאחר ששתה, לטענתו, אלכוהול במועדון. בהתייחס לכך טוען המערער, כי לא ניתן לקבוע האם היה שיכור בעת הנהיגה, נוכח עקומת הספיגה של האלכוהול בגוף, אשר מגיעה לשיאה כחצי שעה ועד כשעתיים לאחר צריכת המשקה האלכוהול, בעיקר בהתבסס על תכולת הקיבה של הנהג (האם שתיית האלכוהול נעשתה על קיבה ריקה או מלאה), וכן התדירות בה הוא צורך משקאות אלכוהולים (ככל שאדם רגיל לצורך משקאות כאמור מואצת ספיגת האלכוהול בגוף).

אף שהתיאוריה העקרונית לעניין ספיגת האלכוהול בגוף מוכרת ומקובלת, לא מצאתי כי יש בה לסייע בידי המערער במקרה דנן, וזאת משני טעמים: ראשית, המערער סירב לבצע בדיקת נשיפה בעת שנעצר, ואף השתולל והתנהג באלימות כלפי השוטרים. בנוסף, אף לאחר שהתרצה לבצע הבדיקה, הוא ניסה להכשיל אותה בכוונה ואף הודה בכך בחקירתו:

"ש.הכשלת את הבדיקה בכוונה?

ת.כן. הוא [השוטר כבישי – ח'ב'] הכריח אותי לנשוף ופחדתי שהוא יעצור אותי" (עמ' 16 לפר' ש' 18-19).