משרקי נ' מדינת ישראל

החלטה

מבוא:

בפני בקשה לביטול פסילה מנהלית על פי סעיף 48 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א – 1961, ולביטול איסור מנהלי על שימוש ברכב בהתאם לס' 57ב לפקודת התעבורה. החלטות הפסילה וההשבתה נמסרו למבקש ביום 18.03.11 בשל נהיגה בשכרות, ע"פ סירוב להיבדק בבדיקת נשיפה.

לעניין פסילת רישיון הנהיגה:

שני שיקולים מנחים את בית המשפט בדיון בבקשה זו. ראשית קיום ראיות לכאורה בדבר אשמתו של המבקש, ושנית, האם יש בהמשך נהיגתו, כדי לסכן את שלום הציבור.

באשר לראיות לכאורה:

תיק המשטרה הוגש לעיוני.

מעיון בתיק המשטרה עולה, כי ביום האמור, הבחינו השוטרים במבקש נוהג במכוניתו, בזמן עצירת הרכב השוטרים הבחינו במבקש מתחלף עם נוסעת במכונית ועובר למושב האחורי. המבקש הדיף ריח אלכוהול קל. המבקש הודה בשתיית 2 כוסיות יין. בבדיקת נשיפון נמצאה אינדיקציה לשכרות, המבקש שצלח את מבחני הביצוע בהצלחה, נמצא תחת השפעת אלכוהול קלה. המבקש נדרש לבצע בדיקת נשיפה, הוסברה לו מטרת נטילת הדגימה ומהות הסירוב (ע"פ האמור בדו"ח פעולה באכיפת איסור נהיגה בשכרות), הוא סרב לחתום על הסכמתו בטופס, אך בפועל הסכים לעריכת בדיקה. אין ספק שהבדיקה נכשלה כשבפלטים מצוין "נפח נשיפה אינו מספיק". מפעיל הינשוף ציין כי הנהג לא נתן מספיק אוויר לינשוף וזאת גם בבדיקה הנוספת.

עוד אציין כי המבקש סרב לחתום על הטפסים, וטען בשימוע כי לא נהג.

בבש"פ 6812/07 לירן ברק כהן נ' מ"י, דן ביהמ"ש העליון בסוגיה, במסגרת ערר על החלטה לפסול את רישיון הנהיגה של העורר עד לתום ההליכים נגדו, וקבע כך:

"סעיף 64ב(א1) לפקודת התעבורה מקים סמכות לשוטר לדרוש מנהג דגימה של אוויר הנשוף מפיו לשם בדיקה אם מצוי בגופו אלכוהול. סירובו של נהג לבצע בדיקה כאמור מקים נגדו חזקה שנהג בשכרות, וזאת מכוח סעיף 64ד לפקודת התעבורה. העובדה כי העורר נשף כמות שאינה מספקת למכשיר ה"ינשוף", שבעטיה לא סיפק המכשיר תוצאות, נתפסת לכאורה כסירובו של העורר להיבדק. העורר טוען כי לא כך הדבר, הואיל ומחלת האסטמה ממנה הוא סובל היא שגרמה לכישלון הבדיקה. דומה כי הטענות בדבר מחלתו של העורר, השפעתה על יכולת הנשיפה שלו והמסמכים שצירף בעניין, ראוי להן שיתבררו בערכאה הדיונית האמונה על בירור הראיות לעומקן".

לאור הדברים הנ"ל ניתן לקבוע כי לנוכח פשטותה של בדיקת הנשיפה, כישלון הבדיקה באם הוא לא נתמך בהסבר המניח את הדעת, ניתן לראותו כסירוב להיבדק, סירוב המתבטא בהתנהגותו של המבקש וזאת על אף הכחשתו של המבקש כי סירב להיבדק וטענתו כי אין בו אשם, אלא אולי, במכשיר.

אין ספק שזכותו של המבקש להעלות את טענותיו לעניין זהות הנוהג ברכב (אם כי ויתר על טענה זו בבקשתו זו), וכן לטעון לעניין משמעות נפח וזמן הנשיפה בהקשר הכשלת הבדיקה, אך זאת במסגרת התיק העיקרי, אם וכאשר יבחר לכפור באשמתו.

בשלב זה של הדיון שהינו שלב מקדמי, בית המשפט קובע כי די בחומר הראיות כאמור מעל, כפי שמופיע בתיק המשיבה, על מנת לקבוע שבידי המשיבה ראיות לכאורה שיש בהן כדי להביא להרשעתו של המבקש בדין.

באשר למסוכנות:

מסוכנותו של המשיב נלמדת מנסיבות ביצוע העבירה ועברו.

המבקש נוהג משנת 1979 ולחובתו 13 הרשעות קודמות, אולם מעבר לכך, ניתן ללמוד על מסוכנות מעצם העבירה עצמה, על נהיגה בזמן שכרות כבר נאמר בפסיקה כי:

בע"פ 5002/94 בן איסק נ' מ"י, פד"י מט(4) בעמ'163 נאמר:

"שכרות – כפי שידוע לכל בר בי רב, פוגעת ביכולתו המנטלית של השיכור. היא מערפלת את הכרתו, ומונעת ממנו להעריך נכונה את המציאות, ובדרך זו שוללת ממנו את היכולת לקיים שיקול דעת רציונלי, ולכוון את התנהגותו על פיו. אדם השותה משקה אלכוהולי מוחזק כמי שמודע להשלכה הצפויה מכך על יכולתו המנטלית, ואין כמוהו מיטיב לחוש בפעמיה של השכרות הבאה בעקבות השתייה ומשתלטת עליו".

בבש"פ 10865/06, בערר על פסילה מנהלית בביהמ"ש העליון, קבע כבוד השופט א. הלוי: