משרד הפנים-היועץ המשפטי לממשלה ואח' נ' עיריה טייבה ואח'

החלטה

המחלוקת נשוא הערעור שבפני, עניינה שאלה משפטית ברורה ופשוטה יחסית. זאת, כאשר הטיעונים העובדתיים שמעלים הצדדים עוסקים רובם ככולם בשאלות משניות ורלוונטיות יותר לשאלות של התנהלות דיונית, ופחות לנקודה הדורשת הכרעה. התמונה העובדתית, לכשעצמה, הינה פשוטה וברורה יחסית. זאת, אף אם להבהרתה נדרשה השלמת מסמכים חוזרת ונשנית, עליה קובל הנאמן – ובצדק – כי היא מהווה התנהלות דיונית בעייתית למדי מצידו של הנושה המערער.

המערער, שהינו תושב טייבה, החזיק במקרקעין אשר הופקעו ממנו על-ידי המדינה, וזאת לשם סלילת כביש חוצה ישראל. אין חולק, כי בעקבות ההפקעה דלעיל, הגיעו המערער והמדינה להסכמה, כי תוקצה למערער חלקה חלופית; וזו אכן ניתנה לו. אלא מאי? לאחר שההסכמות בין המערער למדינה נעשו, כולל טיוטת הסכם מוגמרת למדי שלא הוכח כל הבדל בינה לבין מה שנחתם בסופו של דבר, הופקדה תוכנית מתאר מחוזית אשר פוגעת בערך הקרקע, באשר היא משנה את יעודה מיעוד של קרקע חקלאית ליעוד של שמורת נוף.מנגד, הגורם אשר עיכב את כניסת ההסכם שבין הצדדים לתוקף, הינו סעיף 8 באותו הסכם אשר מוסיף להסכם תנאי מתלה בדמות דרישה לאישור והסכמה של מנהל מקרקעי ישראל. אין חולק, כי האישור וההסכמה דלעיל ניתנו, אולם זאת אך במועד שלאחר הפקדת תוכנית המתאר. מכאן, עמדת הנאמן כי המערער אינו זכאי לפיצוי, נוכח העובדה כי ההסכם אשר מעביר לבעלותו את החלקה החדשה, נכנס לתוקפו לאחר שכבר הופקדה תוכנית המתאר. מכאן, שחל סעיף 197(א) לחוק התכנון והבניה, אשר אינו מקנה זכאות לפיצוי, של מי שהמקרקעין באו לחזקתו לאחר שכבר הופקדה תוכנית המתאר.

עניין לנו, בנסיבות המקרה, לא במחלוקת מתחום דיני התכנון והבניה אשר עניינה פרשנות סעיף 197(א) דלעיל, אלא בשאלה חוזית כללית ופשוטה יחסית, שעניינה פרשנות הסכמים, כמו גם עניין היחס בין לשון חוזה לבין מהותו והגשמת התכלית שעומדת, במובהק, בבסיס אותה הסכמה משפטית שבין הצדדים.אכן, לכאורה עמדת הנאמן משקפת את לשון החוק; יתכן מאד, שלו עסקינן היה במערער שרכש את הקרקע מאזרח אחר, אולם לא הצליח להשלים את הביצוע (אף אם ב"אשמת" מנהל מקרקעי ישראל) עד לאחר הפקדת תוכנית המתאר, לא היה מנוס מקביעה כי אין הוא זכאי לפיצויים, ולכל היותר, אם בכלל, הוא רשאי לנסות ולהתדיין בעניין מול הבעלים הקודם.

אלא מאי? המייחד את נסיבות המקרה, הינו לא זאת בלבד שמדובר ממילא בעסקה לא רצונית, אלא העובדה כי שני הגורמים מולם התדיין המערער, מתחילת הפרשיה ועד סופה, אינן אלא רשויות מדינה המשמשות שתיהן, באורח מהותי, כידו הארוכה של הריבון. לא זאת בלבד, שספק אם יכול היה המערער, באורח אפקטיבי, להשפיע על תזמון העסקה, על תנאיה המתלים ועל לוחות הזמנים שלה, אלא ש"היד שנתנה" ו"היד שלקחה" מחוברות, הלכה למעשה, לאותו גוף עצמו – אף אם לאגפים נפרדים מבחינה מנהלית.לשון אחר: עניין לנו במקרה בו המדינה (ולא הרשות המקומית של טייבה) מפקיעה בידה האחת מקרקעין, תוך שהיא מבטיחה בתמורה לפצות במקרקעין שווי ערך; אולם בידה השניה, אינה מזדרזת (בפועל, נדרשה למנהל כמעט שנה (!) למתן הסכמה וחתימה) להשלים את ההליכים. ביני לביני, מתפרסמת תוכנית מתאר – שאף היא מעשה מדינה – אשר אין חולק כי פוגעת בערכה הכלכלי של הקרקע החדשה המוקצית למערער.

במצב דברים שכזה, קשה עלי עד מאד ההשלמה עם מצב דברים כזה, בהם משול עניינו של המערער כמי שמושלך בין הפטיש לסדן; אולם חרף העובדה שאין ספק כי נפגע בלא ספק במגעיו עם רשויות המדינה, הרי חרף זאת יצא בלא פיצוי כלשהוא.

יוצא כי באורח מהותי, משהפקיעה המדינה את חלקתו של המערער והבטיחה מתן חלקה אחרת ושוות ערך, לא ניתן להשלים עם העובדה, כי בשל עיכוב בן חודשים ארוכים מצידה של רשות אחרת של המדינה, יצא המערער קירח מכאן ומכאן בעודו מקבל חלקה שערכה הכלכלי ירוד יותר, בלא שיהא זכאי לפיצוי כלשהו. כל זאת, כאשר לא נטען, וודאי שלא הוכח, כי באותה שנה בו חיכה ההסכם לאישור המנהל, נוהל משא ומתן כלשהו על שינויו בין הצדדים, או התגלעו מחלוקות שמצדיקות מסקנה, כי בפועל לא עסקינן היה בהבטחה מנהלית כמעט מוגמרת, אם לא בהסכם מוגמר לכל דבר ועניין המותנה אך באישור פורמלי. נהפוך הוא; מן המכתב שצירף המערער, עולה לכאורה כי הקרקע אכן יועדה לו באורח חד-משמעי; שלא לדבר על העובדה כי ההסכם הנטען על-ידי הנאמן כ"טיוטה" כלל אינו נראה ככזה, אלא נושא כותרת של הסכם סופי; וזאת ככל הנראה שלא בכדי.

זאת ואף זאת; אף אם בזו הפעם, לא נטענה, קל וחומר לא הוכחה כוונה בלתי ראויה מצד מי מהרשויות, הרי דחיית הערעור עשויה לייצר דין אשר עשוי - במקרים אחרים – לעודד פעולה לא ראויה בידי רשויות מנהל שונות, זאת נוכח האפשרות הברורה כי בסופו של דבר יוכל אותו אי-תאום או פער זמנים המגולגל על האזרח להפיק בעבורן רווח; ולכך אין ליתן יד.

סוף דבר: בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, דין הערעור להתקבל.עם זאת, בנסיבות המקרה ונוכח מחדליו הדיוניים של המערער, אשר צירף את המסמכים הרלוונטיים טיפין-טיפין באורח שאינו הולם את תקנות סדר הדין האזרחי, החלטתי שלא לפסוק לטובתו הוצאות.

ניתנה היום, ד' תשרי תשע"ד, 08 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: