משרד החינוך והעירייה יפצו תלמיד שנפגע כאשר העביר עגלה עם טלוויזיה לכיתה

ושוב הובא לפני מקרה בו נפגע תלמיד בית ספר במהלך יום לימודים;

ותחילה לשאלת האחריות עליה חולקים הנתבעים.

העובדות הצריכות לענין

1.         ביום 30.12.1998 ארעה לתובע יליד 1986, תאונה בעת היותו תלמיד כיתה ז' בחטיבת הביניים 'ברנר' בפתח תקווה.

2.         התאונה ארעה עת העביר התובע טלוויזיה, שהיתה מונחת על מתקן - עגלה ממתכת בעלת גלגלים, מכיתה אחת לאחרת לבקשת המורה (תמונות המתקן צורפו).

3.         העברת העגלה והטלביזיה נעשתה על ידי התובע ביחד עם תלמידים אחרים במהלך השיעור ולבקשת המורה.

4.         בעת העברת הטלביזיה נפלה העגלה ועליה הטלוויזיה ופגעה ברגל השמאלית של התובע.

5.                   5.                   התביעה שלפני הוגשה נגד שניים, נתבעת 1, מדינת ישראל- משרד החינוך אשר על קביעת נהלים לאכיפת כללי בטיחות בבתי ספר וגם בשל היותה המעסיקה של המורה ושל עיקר צוות המורים בבית הספר ("אני עובדת של משרד החינוך" "...המנהלת היא של משרד החינוך" עמ' 27 ש' 13, 17 "כל המורים הם עובדים של משרד החינוך" עמ' 28 ש' 6); נתבעת 2, עיריית פתח תקווה שהיתה הבעלים של המקרקעין בהם מצוי בית הספר וכן מחמת היותה המעסיקה של הצוות המינהלי (עדות מר זכריה סולימן, אב הבית).

6.        לגרסת התובע- הורתה לו המורה להעביר מקלט טלויזיה מכיתה אחת לאחרת ביחד עם תלמידים אחרים. מקלט הטלויזיה הכבד היה מונח על עגלה והוא דחף את העגלה ביחד עם תלמידים אחרים, במהלך ההעברה נפלה הטלויזיה על רגלו, לאחר שנתקלה בפתח ביוב שהיה שקוע ברצפת המסדרון.

7.         הנתבעת 1, שגרסתה העובדתית הובאה מפי המורה ויטה, טענה כי המורה לא נתנה הוראה להעביר את הטלביזיה, יחד עם זאת גם בתצהיר העדות הראשית וגם במהלך חקירתה הודתה בהגינותה כי אינה יכולה לזכור את פרטי האירוע, אלא באופן כללי היא יכולה לומר כי תלמידים אכן היו מעבירים את הטלביזיה מכתה לכתה בשעות השיעור. לגרסת הנתבעת 2  שהובאה מפי אב הבית, לא היה כל מפגע במסדרון ועם הגיעו למקום לאחר התאונה סיפרו לו התלמידים כי מעבירי העגלה השתוללו ולכן התערערה העגלה ונפלה.  

האחריות לאירוע התאונה

8.         לטענת התובע אחראית הנתבעת 1, מעסיקתם של מורי בית הספר לאירוע התאונה מאחר שעליה מוטלת החובה להשגיח על התובע בזמן שהותו בבית הספר, ובודאי עת מדובר באירוע שארע במהלך שעות הלימודים, במהלך השיעור בעצמו, ועבור חומר הלימוד; לא רק זאת אלא שהנתבעת 1 התרשלה בכך שהטילה על התובע ועל חבריו, תלמידים בכתה ז',  להעביר טלביזיה כבדת משקל על עגלה שאינה יציבה, לא הדריכה אותם כיצד להעביר את הטלביזיה הכבדה ולא פיקחה עליהם בעת שהעבירו את הטלביזיה. 

על נתבעת 2 מוטלת האחריות לבטיחות בשטח בית הספר בהיותה בעלת המקרקעין, חצרי בית הספר ומתקניו (לרבות העגלה והטלביזיה), וכן היתה המעסיקה של הצוות האדמיניסטרטיבי של בית הספר, והיתה אחראית על הבטיחות בבית הספר.

9.                   9.                   בדיון בשאלת האחריות - יש להדרש תחילה לחובות הזהירות, המושגית והקונקרטית. אשר לאחריות המושגית, נראה כי אין צורך להרחיב בסוגיה מאחר שקיומה של חובת זהירות מושגית המוטלת על בית ספר (מוריו ועובדיו) כלפי התלמידים כבר נדונה והוכרעה באינספור פסקי דין ולמשל ראו בע"א 10083/04, חגי גודר נ. המועצה האיזורית מודיעין בו נקבע כי "בין מורה לתלמיד שוררים יחסים מיוחדים המקיימים חובות וזכויות הדדיות" יחסים שמקורם בחובה המוטלת על המורים לפקח ולהשגיח על התלמידים הלומדים בבית הספר כך גם בע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד מז(1)802, והאיזכורים שבו. עוד נקבע בפסיקה כי מוסדות חינוכיים ללא קשר למיהות המחזיקים בהם (גורמים פרטיים, רשות מקומית או משרד החינוך), חבים חובת זהירות מושגית כלפי התלמידים ועליהם לצפות שתחזוקה לא נאותה של המקרקעין או אופן השימוש בדרך לא ראויה ולא בטיחותית במתקן ממתקני המוסד החינוכי, עלולים לגרום לנזק.

10.               10.               אשר לחובת הזהירות הקונקרטית הנקבעת על פי מבחן הציפיות, "השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק" (ע"א 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש, 113, בעמ' 125-126). מהראיות שהובאו לפני, אני קובעת שלנתבעים היתה יכולת לצפות את התרחשות הנזק, וגם היה עליהם לצפות אותו. הנתבעים כמוסד חינוכי שבו לומדים עשרות (אם לא מאות) תלמידים קטינים רבים שנשלחו למקום על ידי הוריהם, היו צריכים לצפות שעלולה להגרם תאונה מהעברת טלביזיה כבדה במתקן נייד, כפי שנראה בתמונות שהוצגו, בלי שמבוגר יפקח על התלמידים הקטינים מעבירי הטלביזיה. הסכנה הרובצת לפתח תלמידים קטינים הנדרשים להעביר טלביזיה כבדה במתקן נייד ולא יציב ברורה והיה על הנתבעים לצפות, גם במובן הטכני, את הנזק שאכן אירע. לכך אוסיף כי גם במישור הנורמטיבי, היה על הנתבעים לצפות את קרות המקרה לאור העובדה שסכנות מסוג הסכנות המתוארות (העברת משא כבד ולא יציב על ידי תלמידים צעירים) הן סכנות כמעט ודאיות, גם אם אינן מתממשות תמיד, וגורמות נזק שיוצרי הסיכון, המורים והעובדים האדמיניסטרטיביים, אחראים לו. החובה מושתתת על כך שתלמידים קטינים לא פיתחו מנגנוני הגנה, בקרה ומנגנוני שיקול דעת שיש לבגירים בעלי נסיון חיים, כן יש להתחשב בגופם הקטן והחלש של הקטינים החושף אותם לפגעים שונים וכן היה על בית הספר לתת דעתו לתכונות המאופינות לגיל כה צעיר, שובבות, סקרנות, היענות לפיתויים לעשות מעשי שובבות כאשר הם נמצאים בחבורה, ואין בידם כלים להעריך סכנות וסיכונים וכיוצא באלה, ראה בע"א 2061/90 שם, בעמ' 810-811 ומכך להסיק כי רמת הפיקוח הנדרשת היא גבוהה, בודאי מקום בו הועברה הטלביזיה על ידי התלמידים הצעירים ללא פיקוח כלל. כן נקבעו מבחני משנה לחובת הזהירות, שעניינים טיבם של התלמידים (גילם, גובהם), מקור הנזק ויכולתו של המורה למנוע את הנזק, "נדרשת רמת פיקוח גבוהה יותר דווקא לעניינם של ילדים מבוגרים יותר, שכן הם יכולים להיות אקטיביים יותר והרסניים יותר" ע"א 2061/90 שם, בעמ' 811 .

בעניננו

11.               11.               התרחש האירוע בזמן שיעור, כאשר אין ספק כי קיימת חובת זהירות מוגברת כלפי התלמידים. העברת עגלת הטלוויזיה נעשתה בבית הספר, בדרך כלל לפי הוראת המורה, "היתה מורה נכנסת לכיתה ושולחת תלמידים להביא את הטלוויזיה או שמורה היתה אומרת בהפסקה שתלמידים יביאו את הטלוויזיה" (עמ' 26 ש' 1-2), ואשר למקרה הספציפי שלפני "...עכשיו כשאני חושבת על זה זה היה כנראה בזמן השיעור..." (עמ' 24 ש' 15); לא רק זאת אלא שהמורה ויטה ציינה כי ראתה בעבר כיצד התלמידים מעבירים את הטלביזיה, כי היתה נטייה לרכב עליה, וכי זה לא היה בלתי שכיח ו"כולם אהבו לקחת את הטלביזיה בגלל זה" (עמ' 25). מדברי המורה בעצמה נלמדת חובת הזהירות הקונקרטית והצפייה את אירוע הנזק וממנה גם עולה החובה לזהירות מוגברת. על מורי בית הספר היה לצפות כי התלמידים ישתובבו שכן עשו זאת בעבר באורח שכיח. ודווקא מפאת גילם של התלמידים קמה חובת זהירות, ויטה ניפקר מעידה, "כשאתה אומר שזה גיל שובבי, לא טעית והגדרת את זה בעדינות" (עמ' 26 ש' 3).

12.               12.               העגלה עליה מונחת הטלוויזיה, ביחד עם הטלויזיה יצרו מתקן גדול, גבוה מגובה התלמידים "אני בגובה 1.82 מ' והעגלה בערך בגובה שלי" עמ' 26 ש' 14) וכבד באופן יחסי לתלמידים בגיל תלמידי כיתות ז'; ועל פי עדותה של המורה ויטה ניפקר היו נוהגים להעביר את העגלה שני תלמידים לפחות כדי שניתן יהיה לראות את הדרך.  לא רק זאת אלא שהמורה גם העידה כי "כל פעם שהיו מכניסים את הטלוויזיה לכיתה היו צריכים להרים אותה טיפה ולהכניס אותה. בדחיפה זה נעצר..." (עמ' 26 ש' 20-21). לא סביר כי ילד בגילו של התובע אמור להרים משקל של עגלה וטלוויזיה בתוכה, והיה על הנתבעת 1 לצפות כי מפעולות ההעברה עלול להגרם נזק.

13.               13.               יאמר כי המורה ציינה ש"לדעתי לאחר המקרה הזה אולי הוציאו חוקים אחרים... מאז המקרה מורה מלווה את התלמידים ולא תלמידים לבד" (עמ' 26 ש' 10-12).