משרד הבטחון-לשכת היועץ המשפטי נ' לוינסקי איתי

פסק דין

בפני בימ"ש קמא מתנהל דיון בתובענה לתביעת פיצויים שהוגשה בשנת 2006 נגד המבקש בגין נזקי גוף שאירעו כתוצאה מפעולת צה"ל בשנת 2004.

בישיבת קדם משפט הורה בימ"ש קמא על הגשת תצהירי עדות ראשית. אין מחלוקת כי עם הגשת תצהירי העדויות הראשיות, לא המציאה המבקשת, שהיא הנתבעת בתיק, דו"ח חקירה, כמו גם תצהיר של הסמג"ד שהיה נוכח במקום האירוע.

אין גם מחלוקת בין בעלי הדין כי בעת שנחקרו עדי התביעה, נחקרו הם בעניינים הנובעים מדו"ח החקירה. בסוף החקירה ביקשה ב"כ המשיבה להגיש את הדו"ח, אולם בימ"ש קמא לא נעתר לה באותו מועד, והורה להגיש בקשה בכתב.

לאחר שהסתיימו חקירות כל העדים, אותר הסמג"ד ונתקבל תצהיר על ידו.

בבקשה בכתב להגשת ראיות נוספות שהגישה ב"כ המבקשת, היא ביקשה להגיש גם את הדו"ח וגם את התצהיר של הסמג"ד. בימ"ש קמא לא נעתר לבקשה. בהחלטתו קבע בימ"ש קמא, כי מתצהירי המבקשת עולה שבשל עומס יתר אצל המדינה, לא ניתן היה לאתר ולהגיש את תצהירו של הסמג"ד במועד, אולם אין בכך כדי לאיין את הציפיות הדיוניות הסבירות הנגזרות מסדרי הדין, לניהול הדיון על פי הסדר הקבוע בדין. עוד קבע הוא כי עומס עבודה אינו צידוק לקבלת הראיות שלא בעיתן. השופט קמא קבע גם כי גם שיקולי מדיניות משפטית מצדיקים אי קבלת הבקשה.

יחד עם זאת קבע השופט קמא, כי המשיב לא יוכל לטעון כי נגרם לו נזק ראייתי בשל אי קבלת הראיות שביקשה המבקשת להגיש והדבר לא התאפשר לה.

על החלטה זו של השופט קמא הוגשה הבר"ע שבפני.

בקשה זו נשמעה רק עתה, לאור בקשות דחייה שהגישו הצדדים לאור מו"מ שהתנהל ביניהם לסיום התיק ולא הסתייע. ציינתי זאת משום שבינתיים הגיש ב"כ המשיב את סיכומיו לבית משפט קמא.

החלטתי לקבל את הבר"ע בחלקה ולדון בה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

ברע"א 1297/01 גיל מיכלוביץ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' (לא פורסם), מתייחסת כב' השופטת דליה דורנר לשאלה מתי ניתן להגיש ראיות נוספות שלא על פי סדר הדין הקבוע בדין. ככלל, אומרת כב' השופטת דורנר, ניהולו התקין של ההליך הדיוני מחייב כי ביהמ"ש ישמור על הכללים הקובעים את סדר הבאת הראיות ומוטלת עליהם חובה דיונית להגיש את ראיותיהם כ"חבילה אחת" כך שבסיומו של שלב ההוכחות יוכל ביהמ"ש לפסוק בתובענה ולהביא את ההתדיינות לסיומה. עם זאת, כאשר ביהמ"ש רואה כי הגשתה של ראיה נוספת דרושה לשם בירור האמת, וכי יש בה כדי לסייע לו לעמוד באופן מלא ושלם על זכויותיהם המהותיות של בעלי הדין, עשוי ביהמ"ש להיעתר לבקשה להגיש ראיה נוספת אף אם אי הגשתה במועד הוא פרי מחדלו של בעל דין ובשלב מסויים אף בשלב הערעור. כב' השופטת דורנר מדגישה בפסק דינה, כי יש לברך על הצורך ביעילות עבודת ביהמ"ש, "אבל דחף היעילות אינו צריך להיפך לבהילות. לעולם אין לשכוח שסדר הדין אינו אלא אמצעי להשגת המטרה הנעלה של עשיית צדק ואין להפוך את האמצעי למטרה בפני עצמה".

מכאן, ומפסקי דין נוספים המתייחסים לסוגיה זו, עולה, כי על בית המשפט לבדוק את מהות וחשיבות הראיה שהגשתה מתבקשת לצורך חשיפת האמת וככל שיש בה רלבנטיות כזו, להתיר את הגשתה אף אם התנהל בעל הדין ברשלנות.

ובענייננו:

השופט קמא כלל לא התייחס לרלבנטיות ולצורך שבראיות אותן ביקשה ב"כ המבקשת להגיש.

נראה לי לכאורה כי הדו"ח של משרד החקירות הינו רלבנטי לנושא הדיון, שהרי חקירתה התבססה עליה וכבר בסופה ביקשה להגישה. הגם שהיא לא הגישה את הראיה במועד, והטעם לכך הוא, כפי שנטען, כי נדרשה לה שהות להשיגה, הרי ראיה זו היא ביקשה להגיש עוד בטרם החלו ראיות ההגנה. אילו נעתר השופט קמא באותה עת לבקשה, לא היה מונע הדבר את ב"כ המשיב לחקור את עורכי הדו"ח.

נראה לי כי מן הראוי היה להתיר את הגשת הדו"ח בשלב בו נתבקש, קרי בסיום חקירת עדי התביעה.

לא כך הם פני הדברים לגבי תצהירו של הסמג"ד.

ב"כ המבקשת טענה בפני כי הגישה תצהירים של המח"ט, של המג"ד ושל שני חיילים נוספים שנכחו באירוע. בנסיבות אלה, לא נראה לי כי יש רלבנטיות, ומכל מקום – לא שמעתי מדוע יש בעדותו של הסמג"ד להוסיף על עדות העדים האחרים שהעידו.

אני מודעת לכך כי הגשת הדו"ח עתה יתכן ויגרום לכך שיהיה צורך בחקירת עורכיו, ומובן הוא שאין לשלול מהמשיב זכותו זו. אני ערה לכך כי ב"כ המשיב הכין כבר את סיכומיו ויכול שיוצרך להגישם מחדש לאור הגשת הדו"ח. אולם על דברים אלה ניתן להתגבר באמצעות פסיקת הוצאות שאין להן קשר לתוצאות ההתדיינות בתיק העיקרי. הוצאות אלה ייפסקו במסגרת פסק דיני זה כחלק מהוצאות הבר"ע.

אשר על כן, אני מקבלת את הבר"ע בחלקה, מתירה הגשת הדו"ח כראיה בתיק, תוך מתן אפשרות לב"כ המשיב לחקור את עורכיו במידה ויהיה צורך בכך ולתקן את סיכומיו בהתאם.