משקל עדות - עד אשר העיד כי שיקר בהליך קודם בו ניתן פסק הדין

זהו הגלגול השלישי בשרשרת ארוכה של התדיינויות שהיו בין הצדדים בקשר לצוואה שהותיר אביהם המנוח.בתובענה זו עותרים התובעים לביטול פסק דין חלוט אשר דחה את בקשתם לביטול צו קיום צוואה בטענה שהוא מבוסס על עדות שקר ועל תרמית.
להלן בקצרה תמצית הליכים קודמים:1. הצדדים לתובענה הינם חמישה אחים מתוך 12 ילדיהם של המנוחה *** ז"ל (להלן: "המנוחה") ושל המנוח *** ז"ל (להלן: "המנוח").  (העתירה המקורית כללה תובע נוסף –*** – אך משחזר בו מעתירתו, נמחק הוא מהתובענה). 
2. המנוחה הלכה לעולמה ביום 9.6.94. ביום 27.9.05 ניתן צו ירושה ביחס לעזבונה על יסוד הסתלקותם של שמונה מילדיה לטובת בנה Y - הנתבע כאן (להלן: "Y"/"הנתבע").
3. המנוח הלך לעולמו ביום 18.12.96 כשהוא מותיר אחריו צוואה מיום 2.5.95 בה ציווה את כל רכושו לבנו Y.  צוואתו של המנוח קוימה בצו קיום שניתן ביום 31.5.01, בהעדר הגשת התנגדות.
4. ביום 22.11.06 עתרו שישה מתוך שמונת הילדים שהסתלקו לטובת Y בבקשה לביטול תצהירי ההסתלקות אשר היוו בסיס לצו הירושה (תמ"ש 1031/07). 
5. ביום 2.10.05 עתרו שלושה מילדי המנוחים (***,z, ו***) לביטול צו קיום הצוואה ביחס לעזבונו של אביהם המנוח (תמ"ש 1241/06). 
6. בית המשפט (כב' השופט אסולין) הורה בפסק דינו מיום 11.1.09 על ביטול צו הירושה אך דחה את העתירה לביטול צו קיום הצוואה והותיר את צו הקיום על כנו. 
7. בתובענה שבפני, עותרים שניים מהמבקשים בתובענה הקודמת בתמ"ש 1241/06 (Z ו-***) לביטול החלק בפסק הדין המתייחס לעיזבון המנוח ולצו קיום צוואתו מחמת קיומה של תרמית ושל ראיה חדשה. אליהם הצטרפו שני אחים נוספים: P ו****. 
התרמית:8. לטענת התובעים, פסק הדין נשוא הביטול, ניתן על סמך עדות כוזבת שנתן אחד האחים – X (להלן: "X").  לטענתם, פסק הדין נסמך כל כולו על עדותו היחידה של X בדבר נסיבות עריכת הצוואה. על פי עדותו החדשה של X, אביהם המנוח לא התכוון כלל להוריש את רכושו ל-Y והוא הובא לחתום על הצוואה כחלק ממזימתם המשותפת שלו ושל Y"להשתלט" על כלל נכסי הוריהם תוך רמיית אחיהם. 
כיום מצפונו מייסר אותו וברצונו לספר את האמת בעניין צוואת אביו.
על פי גרסה חדשה זו, אביהם המנוח הוטעה לחשוב כי חותם הוא על מסמכים הקשורים למטפלת והוא הונחה לאשר כל מה שעורך הדין יאמר לו. זהותו של עורך הדין  נבחרה ע"י Y בשל היכרותו עימו. בניגוד לעדותו הקודמת, גם הוא וגם Y הסיעו את אביהם למשרדו של עורך הדין אשר ערך את הצוואה. שניהם יחדיו היו נוכחים במעמד חתימת הצוואה וחתימת העדים על הצוואה נעשתה לאחר צאתם ממשרדו של עורך הדין ושלא בנוכחות אביהם.
9. הנתבע לעומת זאת טען כי עדותו הנוכחית של X היא הכוזבת. אין בעדות זו – המוכחשת כשלעצמה – כדי לשנות את תוצאות פסק הדין משפסק הדין נשען גם על עדויות אחרות.
לטענתו, המניעים לגרסתו החדשה נובעים מהתדרדרות ביחסים ביניהם בעקבות דרישתו של X להסיר את ערבותה של אשתו (וליתר דיוק – גרושתו, עמה חזר לחיות) להלוואה שנטל Y וכן בעקבות פיטוריו של X מעבודתו בדוכן הפלאפל השייך ל-Y.
10. יצוין כי הטענה בדבר קנוניה ותרמית בין Yלבין X נטענה כבר בהליך הקודם. כבר אז נטען כי הנתבע ואחיו X נטלו חלק בעריכת הצוואה לאחר שעשו יד אחת להחתמתו של המנוח לפיה הנתבע יירש את עזבונו (ר' עמ' 58, סע' ו' לפסק הדין).בית המשפט בפסק דינו קבע כי טענה זו לא הוכחה (ר' עמ' 59 לפסק הדין, שתי השורות האחרונות).
כן נקבע כי הטענה בדבר מעורבותו של Y בעריכת הצוואה (לפי סע' 35 לחוק הירושה)  לא הוכחה, מש"אין מחלוקת ביחס לכך שהאח X  הוא אשר ליווה את המנוח למשרד בו נערכה הצוואה".(יוסף כי בית המשפט בפסק דינו דחה גם את יתר טעמי ההתנגדות של התובעים, שהם בתמציתם: אי כשירותו של המנוח, המנוח לא ידע על מה הוא חותם בהעדר ידיעת השפה העברית והשפעה בלתי הוגנת).
11. השאלה שבה נדרשת אני להכריע היא: האם יש בעדותו החדשה של X כדי להוות ראיה חדשה שיש בה כדי להוכיח את אותן טענות שלא הוכחו בהליך הקודם, קרי: קיומה של קנוניה שתוצאותיה הובילו להחתמתו של האב על הצוואה ו/או מעורבותו של Y בעריכת הצוואה - מעורבות המביאה לכדי פסילתה של הצוואה.
המתווה הנורמטיבי:12. המחוקק הכיר בהליך של משפט חוזר בדין הפלילי אך שתק באשר לדין האזרחי.  ההלכות בסוגיה זו מקורן בפסיקה המתפתחת מכוח סמכותו הטבועה של בית המשפט. הסוגיה של ביטול הכרעה שיפוטית חלוטה בשל תרמית מעוררת בעיקרון מתח בין שני ערכים מתחרים של מערכת המשפט: האחד, עיקרון סופיות הדיון, והשני, הרצון להגיע לחקר האמת ולא לתת לאדם ליהנות מפירות עוולתו (ע"א 417/89  אע'בריה נ. האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פד"י מה (4) 641, 644 – 645).  
"עקרון סופיות הדיון" הינו עקרון מושרש הן לאור האינטרס של בעל דין שזכה והן לאור האינטרס הציבורי.ברי, כי יש להגן על בעל הדין שזכה מפני הטרדה חוזרת ונשנית מצידו של בעל הדין שכנגד. האינטרס הציבורי לעומת זאת יוצא נשכר עקב סופיות הפסק בשל משאביה השיפוטיים המוגבלים שכן אם נאפשר לחזור ולהתדיין לגבי עניין שכבר הוכרע, ייפגעו מתדיינים אחרים הממתינים (ראו מ"ח 7929/96 כוזלי נ' מדינת ישראל פד"י נג (1)529 ; ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני פד"י כב (2) 561).