משפט הכתובה, פיצוים וחלוקת רכוש

הצדדים נישאו ביום י"ח שבט תשל"ב הסכום הכולל שרשם הבעל בכתובה הוא חמישים אלף לירות ישראליות (50,000 ל"י).

כידוע המדינה הוציאה בהתחלה מהמחזור את מטבע הלירה הישראלית והכניסה במקומו את מטבע השקל. לאחר מכן היא ביטלה גם את מטבע השקל והחליפה אותו במטבע שקל חדש, שהוא המטבע הסחיר היום במדינה.

למעשה בנ"ד חברו יחדיו גם שינוי המטבע וגם ירידת ערך המטבע.

השאלה ההלכתית העומדת בפנינו בנ"ד היא, האם הבעל ישלם את הסכום הנקוב בכתובה בלבד בתרגום לשקלים חדשים ללא כל הצמדה, או שהוא חייב לשלם את הסכום שבכתובה לפי ערכו היום דהיינו, צמוד למדד יוקר המחיה.

והנה, עמיתנו לדין הגר"ש שפירא האריך והרחיב בנ"ד כדרכו בקודש ואף למעלה מכך, ובסופו של דבר הוא העלה להלכה שהבעל ישלם הכתובה כערכה הנומינלי ואין להצמיד חוב הכתובה.

אלא שהואיל ולפי"ז הסכום שישלם הבעל יהיה אפסי ללא כל ערך בערכים של היום. לכן לדעתו, על הבעל, במקרים מסויימים, אם לא קיבלה חלק מרכוש הבעל, לשלם לאשתו פיצויים בעת הגירושין.

כך שלמעשה לדבריו יוצא שבפועל אפשר שהבעל ישלם היום את אותו סכום אם היינו מצמידים הכתובה, אלא שיהיה זה תחת השם פיצויים ולא תחת השם הצמדה.

אולם לענ"ד נראה לפסוק בנ"ד כדעת הפוסקים המחייבים לשלם את סכום הכתובה כפי ערכו ביום הגירושין דהיינו, צמוד למדד יוקר המחיה, ואין צורך אם כך להסתמך על המנהג שהנהיגו הרבנים הראשונים של מדינת ישראל שיש לפסוק לאשה פיצויים בעת הגירושין. ובפרט שבנ"ד ביה"ד חייב את האשה להתגרש כך שלא נראה שמגיע לה פיצויים מלבד כתובתה. אלא א"כ סכום הכתובה, אחר ההצמדה יהיה סכום מוגזם לדעת ביה"ד כי אז ביה"ד יקבע כפשרה סכום הנראה בעיניו. עי' כנה"ג חו"מ סי עה וספר שורת הדין ח"ח עמודים רסו-רסז. וח"ט עמוד תפא.

ומאחר ונידון זה כבר נפתח בראשונים ובאחרונים ונמשך עד רבני דורנו, איני רואה טעם לחזור ולכתוב את כל המשא ומתן ההלכתי שנכתב בנושא זה, והרוצה לעמוד על כך יוכל לעיין בכל החומר שנכתב בזה.

אך אזכיר בקצרה חלק מהנימוקים שנאמרו בפוסקים המחייבים להצמיד את סכום הכתובה.

א. מרן בשו"ע (חו"מ סי' עד ס"ז) פסק: "המלוה את חבירו על המטבע ונפסל, אם יכול להוציאו במדינה אחרת ויש לו דרך לאותה מדינה, נותן לו ממטבע שהלוהו ואומר לו, לך והוציאו במקום פלוני. ואם אין לו דרך לשם, נותן לו מטבע היוצא באותה שעה. וכן בכתובה".

א"כ בנ"ד הואיל וסכום הכתובה הוא במטבע לירות שכבר יצא מהשוק וא"א להוציאו בשום מקום והואיל וי"א דהוי כנפסל המטבע לכן לפי מרן השו"ע צריך הבעל לשלם לפי ערך המטבע היוצא עכשיו.

ב. ואף לרמ"א שם שכתב: "וכל זה שהתנה ליתן לו מעות, אבל אם לא התנה כלום, נותן לו מטבע שהלוהו בכל ענין". הנה החת"ס (חו"מ סי' סה) כתב שיש הבדל בין המטבעות שהיו בזמן הש"ס שהיו להם ערך עצמי כמתכת ולכן אף אם נפסל הוי רק כהוזל, ומחזיר לו אותן מעות. אבל בזמנינו אין למטבעות ערך עצמי וכיון שנפסל הוי כנסדק ובודאי שחייב לשלם במטבע חדשה, לפי ערכה של המטבע הישנה. וע"ע בערוך השלחן (בחו"מ סוף סי' עד).

וכ"כ החזון איש (יור"ד סי' עד ס"ה), ענין המטבעות בזמננו נשתנו, וכשנפסלו, אינם שוויים כלום מצד עצמם, ולכן חייב לתת לו מטבע היוצא. ע"ש.

ג. דעת מהרשד"ם (חו"מ סי' ע"ה ) שפסק שהמלוה לחבירו מאה גרוש ונפחתו משקל הגרושים או שגזר המלך שלא יעבור מה שהיה עובר קודם אלא בפחות, אם הוקרו הפירות מחמת הפחת, צריך שיתן שיווי המטבע הראשון ולא יפסיד המלוה, אע"פ שהתנו בפירוש או כתוב בשטר שחייב ליתן לו מאה גרוש.

דבנפסל המטבע לא שנא הוסיפו עליו במשקל או שהכסף יותר צרוף לא שנא עלו הגרושים או הזהובים או ירדו, בכל זה אזלינן בתר יוקרא וזולא. ע"ש. וכן פסקו המהר"ם גלאנטי ומהר"י בסאן זצ"ל שזה דבר שאין הדעת סובלת שילווה אדם מאה ויקבל שמונים.

ד. הגר"מ פיינשטיין זצ"ל באגרות משה(יו"ד ח"ב סי' קיד) דעתו אמנם שבהלואה אזלינן בתר דינא דמלכותא דינא שאין החוב מוצמד אם לא התנו כן בפירוש. אולם בדבר שאין בו דינא דמלכותא כגון במעשר כספים בזה דעתו של הגר"מ פיינשטיין שחייב מדינא לשלם עם הצמדה.

וא"כ ה"ה בסכום הכתובה שאדרבא לפי דינא דמלכותא הכתובה נתבעת ונפסקת בבי"ד לפי דין תורה.

ונוסף לכך הכתובה שונה מהלואה כיון שכתובה הויא מעשה בי"ד.