משמורת משותפת או הסדרי שהות

לפני בית הדין בקשת האב להרחבת הסדרי השהות.

בית הדין קבע הסדרי שהות זמניים של הקטינה בהתחשב בגילה, כיום הקטינה היא בת 3.5 וניתן להרחיב את הסדרי השהות.

עמדתנו היא הדין שיש להרחיב את הסדרי השהות בהדרגה, כדלקמן:

• הקטינה תשהה אצל האב פעמיים באמצע השבוע, ביום שני מסיום המסגרת החינוכית ועד לשעה 20:00, ובימי רביעי מסיום המסגרת החינוכית ועד למחרת לתחילת המסגרת החינוכית. (סעיף זה יחל בעוד שלושה חודשים).

• בכל סופ"ש שני ייקח האב את הקטינה מסיום המסגרת החינוכית ביום שישי ויחזירה ביום ראשון למסגרת החינוכית (סופ"ש ארוך יחל לאלתר).

   

  הרב יצחק רפפורט - אב"ד הרב יצחק הדאיה - דיין

   

  דעת המיעוט:

  כבר כתבתי דעתי בהחלטה מיום ט' באדר התש"פ (05/03/2020) ומיום ז' בסיון התש"פ (30/05/2020), כי בנסיבות התיק ולאור מגבלותיו של האב אין שום סיבה לנטות מעיקר הדין ואין להרחיב את זמני השהות עם האב.

  ההחלטה להרחבת זמני השהות עם האב הינה חלק מהמגמה, שהתחדשה בשנים האחרונות, לביטול עיקרון חזקת הגיל הרך. לרוב המטרה היא להגיע בהמשך לקביעת "משמורת משותפת" והסדרי שהות שוויוניים בין ההורים. כפי שנפרט להלן, המגמה השואפת לקביעת "משמורת משותפת" מבוססת על אג'נדה מסויימת אשר יסודה בטעות. נדמה שגם חלק (קטן) מדייני בית הדין הרבני הושפעו ממגמה זו. אני רואה, אפוא, צורך להרחיב את היריעה בעניין זה, בבירור עמדת ההלכה הצרופה המסורה לנו מדור דור בעניין זה.

  כידוע, עמדת ההלכה קיבלה גם ביטוי בסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 לפיו: "ילדים עד גיל 6 יהיו אצל אימם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת". המגמה הנ"ל גרמה לכך שהוראת חוק זו תהיה בבחינת "אות מתה".

  "משמורת משותפת" המגמה הכללית ועמדת ההלכה

  המגמה, שהתחדשה רק בשנים האחרונות, לפיה יש לחתור לקביעת "משמורת משותפת" וזמני שהות שוויוניים בין ההורים שינתה את מה שהיה מקובל רבות בשנים שילדים צריכים שהות קבועה בבית אחד. השינוי נעשה בעקבות מחקרים בתחום הפסיכולוגיה והעבודה הסוציאלית, הסוברים שהעמדה המקובלת הינה שגויה ושטובת הילדים במקרה של גירושין, כששני ההורים הם נורמטיביים, היא משמורת משותפת של שני ההורים. לפי גישה זו, לילד יהיו שני בתים נפרדים, דהיינו בית אחד אצל האם ובית אחד אצל האב, והילד ישהה זמן משמעותי אצל כל אחד מההורים כדי שיחוש, הוא וסביבתו, שיש לו שני בתים בהם הוא גר, ולא שביתו נמצא אצל הורה אחד ואל ההורה השני הוא מגיע כאורח. לטענת חלק מהמחקרים הסטטיסטיים מהשנים האחרונות, הנתונים ההשוואתיים בנוגע לכישורי החיים של מי שגדל בבית עם שני הורים לעומת מי שגדל בבית ללא דמות אבהית משמעותית, מראים פגיעה משמעותית במישור האישי, הזוגי, החברתי, התעסוקתי וסיכון מוגבר להתדרדרות חברתית.

  אמנם האמת צריכה להיאמר, שמגמה ותפיסה מחודשת זו של "משמורת משותפת" בחלוקת זמני שהות והימצאות פיזית של קטינים עם שני ההורים בשווה, ולילדים יש שני בתים נפרדים - מעבר לכך שהיא תפיסה חדשה ומחודשת מהשנים האחרונות שהשלכותיה על הקטינים לטווח הארוך עדיין לא נבדקו דיין - היא נשללת בהחלטיות ע"י רבים מהמומחים. לדעתם, הדבר אינו לטובת הילדים כיון שאין להם בית אחד קבוע לשם הם שייכים, והם מוצאים את עצמם נעים בכל יום או יומיים מבית לבית. לדבריהם, העדרה של יציבות אף פוגעת קשות בהתפתחות הילד בעתיד, בבניית איתנות נפשית ארוכת טווח בשנות ההתפתחות של הילד.

  אולם עוד טרם שניכנס לגופם של דברים, יש להדגיש שישנם כמה יסודות שלכאורה הם מוסכמים על כל ואינם שנויים במחלוקת.