משיח נ' משרד התחבורה/המשרד הראשי

החלטה

זו החלטה בבקשת המדינה לאשר את פסילת משרד הרישוי שהוטלה על הנהג מרדכי משיח מתוקף סעיף 57 (ג) לפקודת התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה") וגם ובבקשת הנהג לבטלה, מתוקף סעיף 57 (א) לפקודה.

בתאריך 26/03/12 פסלה רשות הרישוי את המשיב לתקופה של 3 שנים, לאחר ששוכנעה כי בדרך נהיגתו יש משום סכנה לעוברי הדרך ו/או במשתמשי הדרך. רשות הרישוי פסלה את המשיב לתקופה המינימאלית הקבועה בחוק, היות שהתחשבה בנסיבותיו האישיות והמיוחדות, שפורטו בפניה בעת השימוע שנערך למשיב.

הליך הפסילה התבסס בעיקרו על גליון הרשעותיו התעבורה של המשיב. הוא מחזיק ברשיון נהיגה משנת 1982, ולחובתו נזקפו 183 הרשעות קודמות, כאשר בחמש שנים האחרונות מיום 01/11/06 עד יום 01/11/11, צבר הנהג לחובתו 42 הרשעות בעבירות שאינן עבירות חניה.

ב"כ המבקשת הגישה בקשה לאישור החלטת רשות הרישוי לפסול את רשיונו של המשיב למשך 3 שנים עקב צבירת הרשעות ואילו המשיב הגיש בקשה לביטול ההחלטה תוך שהוא מציג טיעונים, לפיהם יש מקום שלא לאשר את פסילת משרד הרישוי ולקבל את בקשתו בדבר ביטול פסילה זו.

להלן אציג את טענותיו העיקריות של ב"כ המשיב לעניין הפסילה ואת התייחסותה של ב"כ המבקשת לאותן טענות:

לטענת ב"כ המשיב תקנה 212ב לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 (להלן: "תקנה 212ב") סותרת את הוראת סעיף 56 לפקודת התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה") בכך שהיא מגבילה את הרשות לפסול ל-3 או 5 שנים ולא משאירה בידי הרשות שיקול דעת רחב כפי שניתן לה מכח סעיף 56. לטענת ב"כ המשיב, הרשות "חישקה" עצמה באמצעות תקנה 212ב ושללה מעצמה את שיקול הדעת הרחב שבסעיף 56 לפקודה. עוד הוסיף בעניין זה ב"כ המשיב, כי הליכי השימוע פגומים ולכן ההחלטה בטלה מעיקרה וזאת מאחר שתקנה 212ב הותקנה בחוסר סמכות הואיל והיא מגבילה את הסמכות המוענקת מכח סעיף 56 לפקודה.

מנגד, שללה ב"כ המבקשת את טענותיו של המשיב באשר לסמכות רשות הרישוי בהתייחס לתקנה 212ב וסעיף 56 לפקודה, מהטעם כי הללו נדחו אחת לאחת ב-רע"פ 113/12 אזברגה נגד מדינת ישראל ו-ברע"פ 2801/12 ג'ברין נגד מדינת ישראל ואף הבר"ע שהוגשה בעניין "ג'ברין" נדחתה על ידי בית המשפט העליון.

כמו כן, טען ב"כ המשיב, כי רשות הרישוי "עקפה" את שיקול דעת בית המשפט לתעבורה ומצאה לפסול את הנהג על אף שבית משפט לתעבורה לא מצא לנכון לעשות. להמחשת העניין הפנה ב"כ המשיב לתיק פ"ל 109/09, בו החליט בית המשפט שלא להטיל על הנאשם פסילה בפועל חרף 180 הרשעותיו הקודמות ואילו רשות הרישוי פעלה הפוך מכך.

לשיטת ב"כ המבקשת, יש לדחות טענותיו של ב"כ המשיב, בית המשפט העליון הדגיש בפסיקתו כי מדובר בשני הליכים מקבילים ושונים שאינם מוציאים זה את זה, ההליך הפלילי עונשי במהותו ואילו ההליך המנהלי מניעתי וצופה פני עתיד.

טענה נוספת, אותה העלה ב"כ המשיב, הינה כי אין לספור חמש שנים לאחור מיום 01/11/06 ועד יום 01/11/11 בניגוד לתקנה אלא יש לספור מיום השימוע וההחלטה קרי מיום 26/03/07 ועד 26/03/12, מהרשעה 152 ואילך כאשר הרשעות 179 ו-182 אינן רלוונטיות ולכן גם לגרסת המדינה מספר ההרשעות גבולי ובמקרה כזה השיקולים גם לגרסתה שונים. לאור מספר ההרשעות הגבולי מבקש ב"כ המשיב לדחות את בקשת המבקשת או לשנותה או לקצרה או לסווג את הפסילה כך שתחול רק על משאית.

מנגד, השיבה ב"כ המבקשת, כי גם אם פועלים לשיטתו של ב"כ המשיב ומתחילים לספור חמש שנים מיום השימוע וההחלטה, קרי מיום 26/03/07 ומהרשעה מספר 152 ואילך, הרי שעדיין נכנס המשיב בגדרי התקנה הקובעת כי במהלך 5 שנים רצופות שקדמו להחלטת משרד הרישוי הורשע המשיב ב-30 עבירות תעבורה למעט עבירות חניה.

בנוגע לבקשת המשיב לסווג את הפסילה למשאית הרי שלטעמה של ב"כ המבקשת, סיווג הפסילה מעקר את הפסילה ומחזיר בפועל את המשיב אל הכביש הגם שנמצא כי הוא נהג מסוכן.

באשר לנסיבותיו האישיות, טען ב"כ המשיב כי הנהג בן 53, נהג משאית ותיק הנתון בחובות כבדים ונאבק יום יום לפרנס את משפחתו. פסילת משרד הרישוי תביא לחורבנו והבאת משפחתו לסף רעב ולנטל על הרשויות.

בהתייחס לכך, ציינה ב"כ המבקשת בסיכומיה, כי אין לקבל כשיקול לקולא את טענת המשיב שפרנסת בני משפחתו עליו והוא נסמך על רשיון הנהיגה, שכן תקנה 212ב קובעת במפורש כי מדובר בשיקול שאינו רלוונטי להחלטה.

לאחר שבחנתי את התיק ועיינתי בטיעונים שהעלו הצדדים בכתב, מצאתי לנכון לקבל את עמדת המבקשת ולאשר את הפסילה שהטילה משרד הרישוי על המשיב לתקופה של 3 שנים. כפי שנוכחתי לראות טיעוניו של המשיב נידונו משכבר בבתי המשפט המחוזי והעליון ואף נידחו ולכן ובחרתי להתייחס אליהן בקצרה.

לגבי טענתו הראשונה של ב"כ המשיב, מסכים אני עם עמדתה של המבקשת כי אין מקום לקבל את טענות המשיב כי תקנה 212ב סותרת את הוראת סעיף 56 או שהיא שוללת את שיקול דעתה של הרשות.

בעניין זה נקבע ב- רע"פ 3676/08 זנו נגד מדינת ישראל, ( תק-על 2009 (3) (להלן: "פרשת זנו")), כי להפעלת הסמכות אשר בסעיף 56, נדרשות אמות מידה ברורות, ענייניות ושוות ונדרשים כלים מנחים. תקנה 212ב קובעת באופן ברור את אורך תקופת הפסילה, הקריטריונים לפסילה, תקופת התייחסות אחידה לבחינת ההרשעות, ואפשרות לקצר את הפסילה מ-5 שנים ל-3 שנים עקב נסיבות אישיות. העובדה כי נקבעו קריטריונים ברורים לפסילה אינה סותרת את סעיף 56 ואינה שוללת את שיקול דעת הרשות. הרשות עדיין יכולה להחליט באם לפסול את הנהג ל-5 או ל-3 שנים או לא לאשר את פסילתו כלל. אמות המידה והכללים שנקבעו בתקנה 212ב הם חשובים והכרחיים על מנת שתהיה אחידות ומידתיות בפסילת רשיונם של נהגים ולא ניתן יהיה לטעון לכאוס.

לגבי טענתו השניה של המשיב, גם עניין זה נידון ב"פרשת זנו", שם עשה בית המשפט העליון אבחנה בין הליך הפסילה שמתבצע באמצעות משרד הרישוי דהיינו – ההליך המנהלי לבין הליך הפסילה המתבצע בבית המשפט במסגרת גזר דין דהיינו – ההליך הפלילי. בעוד ההליך המנהלי מטרתו מניעתי וצופה פני עתיד ההליך הפלילי במהותו עונשי. כמו כן, מדובר בשני הליכים מקבילים ושונים שאינם מוציאים זה את זה והטענה כי פסילת הרישיון מהווה הטלת עונש נוסף על נהגים אשר נענשו כבר בגין נהיגתם, אין בה כל ממש.

בעניין טענתו השלישית של המשיב, לפיה יש לספור חמש שנים מיום השימוע וההחלטה, קרי – מיום 26/03/07, סבור אני כי אין ממש בטענה זו. אומנם, תקנה 212ב קובעת : "אם הורשע בכך שבמהלך 5 שנים רצופות שקדמו להחלטתה של רשות הרישוי" אבל לפי השכל הישר לא יוזמן נהג לשימוע עד אשר נמצא כי עבר את מכסה העבירות הקבוע בחוק ולכן מטבע הדברים, יחלוף פרק זמן מסוים ממועד זה עד לקביעת מועד השימוע, והסבר של מר יצחקי בענין זה סביר ומשכנע.