משטרת רחובות-שלוחת תביעות נ' יטזב

הכרעת דין

כתב האישום

1.כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של תקיפה כדי לגנוב – עבירה לפי סעיף 381(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").

2.לפי עובדות כתב האישום, בתאריך 7.10.09, בשעה 22.20 לערך, הנאשם הגיע לקיוסק "פינת הקניון" ברחובות (להלן: "הקיוסק"), ונטל ממקרר הקיוסק בקבוק בירה.

עובד הקיוסק, ברק שחר (להלן: "עובד הקיוסק") דרש מהנאשם תשלום, והנאשם השיב כי ישלם לו מחר.

בהמשך ובאותן נסיבות, הנאשם פנה לקטין ע.ש. יליד 1994 (להלן: "המתלונן"), אחז בידו של המתלונן, הובילו לצד, ודרש ממנו לפתוח את ידו שאחזה בשטר של 200 ₪ (להלן: "הכסף").

בהמשך, הנאשם נטל את הכסף ללא הסכמת המתלונן במרמה, כשהוא מתכוון לשלול את הכסף מהמתלונן שלילת קבע.

גרסת ההגנה

3.הנאשם טען כי מדובר בטעות בזיהויו. הנאשם טען כי במועד הרלבנטי לכתב האישום שהה כשעתיים בפאב בו נוהגים לשבת אנשים ממוצא אתיופי, הנמצא בקרבת מקום (להלן: "הפאב"), כלל לא היה בקיוסק ולא גנב את הכסף.

העדויות

4.מטעם התביעה העידו המתלונן, עובד הקיוסק והשוטר דוד אמזלג. כמו כן, הוגשה מטעם התביעה הודעת הנאשם במשטרה (ת/1) ומזכר של השוטר זאב היישרק (ת/2) להלן: "השוטר").

מטעם ההגנה העיד הנאשם בעצמו וכן העיד רכז המודיעין אבינועם בשארי (להלן: "רכז הבטחון").

דיון והכרעה

5.השאלה המרכזית הניצבת בפני בית המשפט היא שאלת זיהוי של הנאשם כמבצע העבירה, לפיכך, אתרכז בהכרעת הדין בנושא זה.

6.העובדות המשמשות כרקע לאירוע נשוא כתב האישום לא היו במחלוקת בין הצדדים – לא הייתה מחלוקת כי נלקח כסף מהמתלונן בעת שהיה בקיוסק, לא הייתה מחלוקת כי הנאשם עוכב בפאב הנמצא מרחק לא רב מהקיוסק, ולא הייתה מחלוקת כי לא הייתה כל הכרות קודמת בין הנאשם לבין המתלונן.

7.יאמר כבר עכשיו, כי לאחר ששמעתי את כל העדויות, אני סבורה כי התביעה לא הרימה את הנטל המונח על כתפיה להוכחת זיהויו של הנאשם כמבצע העבירה כלפי המתלונן.

זיהוי הנאשם על ידי המתלונן

8. לראיית זיהוי עשוי להיות משקל מכריע במשפט, כאשר עד מצליח לזהות באופן פוזיטיבי את האדם החשוד בביצוע העבירה. ניתן אף להרשיע נאשם, כאשר זוהי הראיה היחידה לחובתו, אם היא נגבתה לפי הכללים המקובלים ואם בית המשפט מאמין לעד המזהה (ע"פ 420/81 כהן נ' מדינת ישראל , פ"ד לו (2) 29).

לאור המשקל הגבוה שבתי המשפט מייחסים לזיהוי, זיהוי שגוי של עד עלול לגרום לעיוות דין. ראה – ד' מנשה ו' עאסי "טעות בזיהוי חזותי של חשודים: הזמנה למחקר ורפורמה", משפטים לה 205 (תשס"ה) (להלן: "טעות בזיהוי חזותי"); נ' שמואלי – מאייר וא' פרייסמן "בעקבות ד"ר דורון מנשה ורביע עאסי: "תלות בשדה" והשפעתה על מהימנותו של הזיהוי החזותי", עלי משפט, כרך ח', 317, 318-319 (פבר' 2010).

"אין ערובה טובה יותר לעיוות דין מעד ראייה המצביע לכיוונו של נאשם וטוען בלהט 'זה האיש שראיתי'. שופטים ומושבעים מתעלמים בדרך כלל מהספרות המדעית הענפה המוכיחה, כי הזיכרון האנושי מעבד נתונים בצורה שגויה, וכי עדי ראיה נוטים לטעות בזיהוי. רשויות התביעה והמשטרה פוסחות על המחקרים המדעיים, המוכיחים כי אחוז הטעויות במסדר זיהוי הוא גבוה מאוד, וכי הטעויות הן שכיחות במיוחד במקרים של זיהוי 'בין עדתי' או כאשר המזהה הוא הקורבן של פשע אלים". (ההדגשה שלי – ש.ד.נ.)