משטרת ישראל תביעות- שלוחת רמלה נ' שאולוב

הכרעת דין

כתב האישום מייחס לנאשם עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), וכן עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק.

לפי עובדות כתב האישום, ביום 12.2.13, בסמוך לשעה 17.28, ברחוב בר אילן ברמלה, שיחקו הקטינים י.ש יליד 1998, ו-י.ל יליד 1997 בנפצים. בעקבות רעש הנפצים החל הנאשם לרדוף אחר הקטינים רגלית ובהמשך נסע אחריהם עם רכבו עד לרח' רמב"ם, עצר את הרכב, יצא לעברם, תפס את י.ש בחולצתו וקרע אותה, סטר לו בלחי ימין, בעט בגופו והיכה אותו באגרופים בפניו, בצווארו, בכתפיו ובצלעותיו. בהמשך גרר הנאשם את י.ש לעבר רכבו, ניסה להכניסו למושב האחורי ואמר "כנס, אני הולך לפוצץ אותך, אני אזיין אתכם", זאת בעוד הקטינים בכו והתחננו שיעזוב אותם, וי.ל צעק "הצילו". בהמשך, בעקבות התערבותם של עוברי אורח שאמרו לנאשם לעזוב את הקטינים, הפסיק הנאשם את מעשיו ועזב את המקום. לי.ש נגרמו סימנים בלחי ובצוואר.

הנאשם כפר בעובדות. לטענתו לא רדף אחרי הקטינים. הנאשם הודה כי אחז בחולצתו של י.ש, אך לא תקף אותו בשום דרך נוספת.

מטעם התביעה העידו שני הקטינים, וכן העידו שוטרים שטיפלו באירוע, אמו של י.ל, ועוברת אורח. כמו כן, הוגשו בהסכמה הודעות הנאשם, ומסמכים רפואיים.

מטעם ההגנה העיד הנאשם לבדו.

בתחילת המשפט מסר ב"כ הנאשם כי הוא אינו מבין עברית, ועל כן זומן לדיונים מתורגמן לשפה הרוסית. ואולם, במהלך המשפט דיבר הנאשם ואף העיד באופן חלקי בעברית. גם כשתורגמו לו דברי העדים, נראה היה כי הבין אותם היטב בעצמו, לפי תגובותיו.

פרשת התביעה

הקטין י.ש, כבן 15 וחצי, סיפר כי ביום האירוע, שיחק בקפצונים, ביחד עם בן דודו, י.ל. בשל פציעה קודמת, היתה זרועו של י.ש נתונה בגבס. הנאשם יצא והחל לצעוק לעברם " אני אהרוג אתכם, אני אתפוס אתכם", וזאת בצורה מפחידה. השניים ברחו מיד בריצה ליציאה מן הסמטה, והגיעו לרחוב לא סלול, שיש בו ירידה. לפתע הגיע לשם הנאשם ברכבו במהירות, כאילו בכדי לדרוס אותם, ורכבו השמיע קול חריקה. י.ש קפץ לאחור. הנאשם יצא מרכבו, תפס אותו בחולצתו, באיזור החזה, ממש חזק, ואמר לו "מה אתם עושים בשכונה, אל תהיו בשכונה שלנו, אל תשחקו ליד האוטו שלי", ונתן לי.ש "כאפה" ביד פרושה, לעבר הלסת הימנית, ושני בוקסים באזור הלסת הימנית. י.ש חש מן "ברק כזה בפנים". במהלך התקיפה אמר הנאשם "אני ארצח אתכם, אפוצץ אתכם". בן דודו, י.ל, היה כל העת לידו. הנאשם אמר לו שיכנס לרכבו], ניסה להכניסו בכוח ונתן לו שני בוקסים לבטן ואז כבר היה לטענתו חצי מעולף. י.ל החל לבכות ולצעוק "הצילו". בשלב זה היה י.ש בתוך הרכב עם מחצית גופו, אך הדלת לא נסגרה, והוא הצליח להיחלץ. הנאשם המשיך לאחוז בו, עד שבאו אנשים ואמרו לנאשם לעזוב אותו. י.ש פחד להתקשר למשטרה, ובשלב מסוים עזב אותו הנאשם והוא רץ אל רכבה של חברה של אימו שעברה במקום, לאחר שזיהה אותה, כשהיא צעקה לעברו "בוא בוא אתה הבן של חנה". ברכבה של חנה נסע י.ש ביחד עם י.ל לביתו, והנאשם נסע אחריהם, אך המשיך לדרכו. לטענתו הגיע הביתה כשחולצתו קרועה כולה והוא מבוהל.

בח"נ הבהיר י.ש כי באירוע נכחו ביחד עימו י.ל, וכן בן דוד נוסף שלהם בשם יקיר לוי, אליו התכוון כשמסר כי נכח שם בן דודו הקטן. י.ש עמד על דעתו כי הקטינים לא שיחקו בנפצים, אלא באקדח קפצונים והאירוע התרחש בסמוך לחג הפורים. בעת ששיחקו אמנם יצאו מספר שכנים וביקשו שקט. כשעומת העד עם הטענה כי בחקירתו במשטרה לא ציין את איומי הנאשם, השיב כי היה אז מבוהל ולחוץ מן האירוע ולכן סיפר פחות פרטים, אך כעת הוא נזכר בפרטים הקטנים. לעניין חבלותיו עמד י.ש על טענתו כי כשהגיע לביתו לאחר התקיפה, היה עליו סימן אדום. לטענתו הוא שם קרח. כשהגיע למשטרה כעבור שעה לערך, היה לו סימן אדום באזור הלסת, ליד הצוואר. בהמשך ח"נ, הקשה ב"כ הנאשם על י.ש בשאלות בעניין החבלה הנטענת, וי.ש השיב כי מרח עליה אלוורה. ביום האירוע לא הגיע י.ש לטיפול רפואי, אך הוא הלך לרופא ביום המחרת. ב"כ הנאשם הטיח בו כי בחקירתו לא מסר כלל שהנאשם ניסה לדרסו, וי.ש השיב כי מסר שהנאשם עשה "חרקה" עם רכבו. עוד הוסיף כי אמר לנאשם שאביו שוטר, למרות שאין זה נכון, בשביל שיעזוב אותו.

הקטין י.ל, כבן 15, תיאר את האירוע באופן התואם ברובו את עדותו של י.ש. הוא תיאר את יציאתו הראשונה של הנאשם מביתו בצעקות ואיומים, ואת נסיעתו המהירה של הנאשם לעברם עד שנאלצו לקפוץ לאחור מחשש להידרס, כשרכב הנאשם נעצר במרחק של חצי מטר ממקום עומדם. לטענתו, כשברחו מן הנאשם בתחילה, פחדו מאד, ולכן הכניסו את בן דודם הקטן לביתו שהיה במסלול בריחתם, והמשיכו לרוץ, עד שהנאשם עצר רכבו לידם. לטענת י.ל, כשיצא מרכבו התחיל לקלל את י.ש, ולהכותו באגרופים בפניו, בבטנו ובצווארו, תוך שהוא ממשיך לקלל ולאיים שירצח אותו ויזיין אותו. הנאשם ניסה להכניס את י.ש לרכבו אך הוא התנגד. בשלב זה לטענתו אמר לנאשם מתוך אינסטינקט "הנה אנחנו נכנסים לאוטו רק תעזוב את בן דוד שלי", ופתח את דלת ברכב , אך הנאשם המשיך להכות את י.ש במרץ. לכן, החל לטענתו לצעוק "הצילו הצילו, הבן אדם הזה מרביץ לבן דוד שלי, הוא רוצה לחטוף אותנו, להרוג אותנו". בשלב זה עברה במקום מכוניתה של אישה שאיננו מכיר אותה, וכן אדם נוסף ניגש למקום ואמר לנאשם שיעזוב את הילדים, אך הנאשם המשיך לאחוז בי.ש, בזרועו המגובסת. למקום הגיעו אנשים נוספים והצליחו להפריד בין הנאשם לבין י.ש, ונתנו לו את מכשיר הנייד שלהם כדי שיתקשר למשטרה, אך הוא לא התקשר כיוון שהיה בשוק טוטאלי. כשהחלו שניהם להתרחק מן המקום, עצר לידם רכבה של האשה שלא הכיר והיא שאלה מה קרה. הנאשם התקרב אליהם שוב, ואז אמר לי.ש "תיכנס מהר לאוטו שלה". הנאשם נסע במהירות, והאשה לקחה אותם הביתה. י.ל טען כי לדעתו י.ש היה באירוע בשוק, הוא ניסה להתנגד למכות אך ללא הצלחה. הוא עצמו היה מבוהל ולחוץ כי לא בכל יום הוא רואה את בן דודו "אוכל מכות רצח" ואיומים.

בח"נ הסביר י.ל כי איננו מתגורר ברמלה, ובאותו יום התארח אצל בן דודו. הוא מודה כי שניהם עשו רעש ומבין כי לא התנהגו כראוי, אך גם איום על חייהם של בני 15 אינו ראוי. ב"כ הנאשם עימת את י.ל עם העובדה שבחקירתו במשטרה לא מסר שהנאשם איים עליהם. תשובת העד היתה כי במשטרה היה לחוץ והיה בפאניקה ולכן לא זכר את הפרטים. י.ל חזר על תיאור תקיפתו של הנאשם את י.ש, וטען כי הנאשם קרע מעליו את חולצתו וגרר אותו בכוח בצווארו לעבר רכבו. לטענתו, אם לא היו עוברים שם אנשים, היה הנאשם רוצח את י.ש. בשלב זה, החל י.ל לבכות, ולא נרגע עד לסיום עדותו. כשהקשה עליו ב"כ הנאשם, מדוע לא נכנס לביתו (לשם הכניסו השניים את בן הדוד הקטן במנוסתם) אם היה מפוחד כל כך, אלא המשיך בריצה גם כשעבר את הבית, השיב כי חשש להיכנס הביתה, שמא יעקוב אחריהם הנאשם וייכנס אף הוא לביתם, ויתקוף את בני המשפחה. לטענתו היה לנאשם מבט של רצח בעיניים וזה הפחיד אותו, לכן הכניסו במהירות את בן הדוד לכניסה של הבניין ורצו הלאה. עוד הסביר כי בבית נכחו רק שתי האימהות שלהם, והוא חשש לשלומן.

מירב אלעזרה התקשתה להעיד בתחילה, והביעה חששה מן העדות, תוך בכי. לאחר שנרגעה קמעה תיארה כי ביום האירוע נסעה ברכבה ברח' רמב"ם, וראתה אדם מרביץ לשני ילדים, כשהם עומדים ליד רכב. העדה עצרה כדי להסתכל ונוצר פקק תנועה. בשלב זה אחד הילדים צעק "תעצרי, אל תסעי, תיקחי אותנו, אנחנו פוחדים", וכן ניגשו שני אנשים נוספים, על מנת להפריד. העדה זכרה כי ראתה שדלתות הרכב פתוחות והיא חושבת שאולי הנאשם ניסה להכניס את אחד הילדים לרכבו, והרביץ לו ליד הרכב. כשהיו הילדים ברכבה הם סיפרו לה שפוצצו בשכונה נפצים, והנאשם חשב שידם בדבר. הילדים היו מבוהלים והיא לקחה אותם לביתם.

בח"נ הבהירה העדה כי לא הכירה את הילדים, גם כשעלו לרכבה. רק לאחר שאמרו לה היכן ביתם, הבינה מיהם. עוד השיבה לשאלת ב"כ הנאשם כי לא זיהתה את כל האירוע בוודאות, כיוון שהצטברו במקום מכוניות שהסתירו.

השוטרת נטע צרויה הוזעקה לטיפול באירוע שדווח כניסיון לחטיפה. היא הגיעה לבית הקטינים ופגשה באימו של י.ל, אריאלה לוי, שהצביעה לה על אחד הקטינים. לטענתה, ראתה ילד שהיו לו סימנים אדומים על הפנים באזור הלסת, והיא ציינה זאת בדו"ח שרשמה. על פי פרטים שמסרו לה בני המשפחה ניגשה העדה לכתובת הנאשם אך הוא לא היה בביתו, לכן הושארה עבורו הזמנה לתחנת המשטרה.

אריאלה לוי, אימו של י.ל, מסרה כי ביום האירוע שהו היא ובנה בביקור אצל אחותה והילדים יצאו לשחק בחוץ. לאחר זמן מה, הגיעו הילדים עם מישהי שהביאה אותם ברכבה והיו בהיסטריה. אחיינה היה חבול בפנים, בצוואר ובלחיים בסימנים אדומים, והשניים סיפרו שהותקפו, ושהנאשם ניסה לחטוף אותם ברכבו. לטענתה, כשהגיעו למשטרה ראתה את הנאשם ואמרה לו שהוא גיבור על ילדים. בתגובה, הנאשם סימן לעברה תנועת שחיטה.

בח"נ הבהירה העדה כי כשהוכנס בן הדוד הקטן הביתה, היא עדיין לא הבינה את המתרחש, והילד רק אמר ש"רצים אחרי י.ל ו-י.ש" היא הבינה שהמדובר במשחק, ולכן לא יצאה החוצה. העדה עמדה על טענתה כי הילדים דיווחו שהיה ניסיון לדרסם, אף כי נטען כלפיה שלא אמרה זאת בחקירתה במשטרה. לעניין האיום שביצע הנאשם כלפיה בתחנת המשטרה אמרה העדה כי היתה נסערת מכל האירוע ולא מסרה על כך לחוקרת, אך צעקה על היומנאי כי אם מפקד התחנה לא יגיע , היא תפנה לעיתונות. לאחר מכן הגיע המפקד ואמר לה להירגע והבטיח לטפל בעניין.

מטעם התביעה הוגש מסמך רפואי מיום 13.2.13 לפיו נבדק י.ש בקופת חולים לאומית, אך לא נמצאו עליו סימני חבלה. נמצאה רגישות מקומית בצוואר מימין המתחזקת בתנועות.

פרשת ההגנה

הנאשם העיד כי הוא מתגורר עם אשתו ואמה, אותה הביאו לביתם לאחר שבעלה נפטר, והיא גרה לבדה בעיר שדרות, ו"היו כל הזמן רקטות". עוד מסר כי באותה עת לא עבד.