משטרת ישראל תביעות- שלוחת רמלה נ' פטרוב(עציר)

גזר דין

הנאשם, יליד שנת 1987, הורשע על פי הודאתו בעבירות של כניסה למקום המשמש למגורים, וגניבה.

לפי עובדות כתב האישום, ביום 8.4.13, בשעות הבוקר, נכנס הנאשם לדירת המתלוננת בדרך שאינה ידועה לתביעה, הפך את תכולתה וגנב משם זוג עגילים, שרשרת, 4 שעונים ו-2 צמידים.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה נגד הנאשם גם בקשה למעצר עד תום ההליכים, והוא עצור מאז יום 2.6.13.

ב"כ התביעה טענה לחומרת העבירה והזכירה את האינטרס החברתי המוגן בה, אשר נפגע על ידי הנאשם. נטען כי רק במקרים חריגים ביותר יימנע בית המשפט מהטלת מאסר בפועל בגין עבירות של התפרצות לבית מגורים. בעניין מתחם העונש ההולם, נטען כי הוא נע בין 12-24 חודשי מאסר, ואילו בענייננו, העונש המתאים לנאשם מצוי ברום המתחם, לנוכח עברו הפלילי המכביד של הנאשם וקיומו של מאסר על תנאי בר הפעלה נגדו, למשך 12 חודשים. בנוסף עתרה ב"כ התביעה להטלת עונש הצופה פני עתיד וכן פיצוי למתלוננים. מטעם התביעה הוגשה אסופת פסיקה.

ב"כ הנאשם הסכימה לכך שמתחם העונש ההולם נע בין 12-24 חודשי מאסר. לצד זה, טענה כי בעניינו של הנאשם קיימים שיקולי שיקום אשר בשלהם יש להקל בעונשו, בתוך גדרי המתחם. נטען כי הנאשם עלה לישראל מארצות חבר העמים, עם אימו, בהיותו ילד. אימו של הנאשם היא נרקומנית, והנאשם גדל בצל עבריינות. כבר בגיל 13 ריצה הנאשם מאסר ראשון ומאז ריצה מספר עונשי מאסר נוספים. לאחר מאסרו האחרון החל הנאשם בדרך חדשה של שיקום ואף שולב כמרצה בפני אסירים אודות תהליך השיקום. עד למעידתו האחרונה חל שינוי לטובה בחיי הנאשם, הוא החל לעבוד, ומצוי לראשונה בחייו במערכת יחסים זוגית, תומכת. העבירה שבפניי היא תוצאה של מעידה שאין בה כדי ללמד על מצבו הכללי. נטען כי כיום מבין הנאשם את חומרת מעשיו, והוא אף ביקש להעביר התנצלותו אל המתלוננת.

בת זוגו של הנאשם שהתייצבה לכל הדיונים בעניינו, העידה לעונש. מדבריה עלה כי יחסיה עם הנאשם חשובים עבורה, למרות עברו הפלילי ולמרות הביקורת שהיא סופגת ממכריה, בשל עברו זה. היא התנתה את המשך יחסיהם בכך שלא יבצע עבירות שוב, כיוון שהתנהגותו זו אינה מתאימה לאורח החיים שלה. לטענתה, הנאשם אמנם מעד שוב, אך כשישתחרר ויחיה לצידה, לא ישוב לבצע עבירות כיוון שמערכת היחסים עימה חשובה לו.

הנאשם בדבריו האחרונים אמר כי הוא רוצה להישפט על העבירות ולתת את הדין, והוא חש לראשונה בחייו, בושה. כמו כן הביע רצון לפצות את המתלוננת. מדבריו של הנאשם ניתן היה להתרשם כי הוא חש עייפות מאורח חייו העברייני ולדבריו למד את הלקח.

מתחם העונש ההולם

בע"פ 7453/08 מד"י נ' אאוזנה (פורסם בנבו), אמר כב' השופט מלצר את הדברים הבאים:

"לגישתי, כינוי עבירות של פריצה וגניבה מבתים, רק כ"עבירות נגד הרכוש" (כפי שמקובל לקרוא  לעבירות מסוג זה), הינה הגדרה מוטעית. זאת מאחר שפריצה לביתו של אדם, טומנת בחובה לעיתים קרובות לא רק נזק כלכלי רב, אלא גם צער ועוגמת הנפש הנגרמים לקרבנות של עבירות אלה. הנה כי כן, אין מדובר בעבירות נגד רכוש גרידא, אלא בעבירות המפרות את פרטיותו של האדם בצורה הגבוהה ביותר. זאת ועוד הגדרת עבירות אלו כ"עבירות רכוש", נותנת תחושה מצמצמת וקונוטציה שגויה – לסובבים, באשר למהות העבירות שהתבצעו, הפוגעות במהות המתמצית באמירה: "ביתו של האדם – מבצרו". ברגע שביתו של אדם נפרץ, תחושת חוסר אונים וחוסר ביטחון ממלאת את ליבו. הנה כי כן, הפריצה אינה רק לבית – מבחינה פיזית, אלא בעיקרה חדירה לתוך התא האישי-משפחתי השמור ביותר של האדם.         נזקים אלו עולים לפרקים בחומרתם אף על עצם אובדן הרכוש בשווי כזה או אחר. דברים ברוח זו נאמרו בע"פ 46/84 מדינת ישראל נ' סבח, פ"ד לח(4) 752, בעמ' 754-753:

"בעת מתן גזר הדין אסור לבית המשפט להתעלם מעגמת הנפש והבהלה הנגרמות לתושבים שלווים בעטין של עבירות אלה, לחשש של מאות משפחות לעזוב את ילדיהן המפוחדים לבדם בבית בעקבות החוויה הטראומטית שפקדה אותם או את שכניהם, ומהצער שנגרם עקב אובדן רכוש בעל ערך סנטימנטאלי".

ברע"פ 3063/11 כהן נ' מד"י, אמר כב' השופט רובינשטיין:

ענישתו של המבקש בעבר לא הרתיעה אותו מביצוע עבירות נוספות, ועל כן אין מקום ליתן משקל של בכורה לשיקומו של המבקש מחוץ לכתלי הכלא. יתרה מכך, עבירות התפרצות למעונו של אדם וגניבה או נסיון לגנוב את תכולתו, מתרחשות בחלק ניכר מדי יום בלא שעולה בידיהן של רשויות האכיפה לאתר את העבריינים. והנה בינתיים בא אדם לביתו, מוצא מהפכת סדום ועמורה, ומי שלא עמל ולא טרח בו עמד עליו לגזול יגיע של הזולת ולגרום לו חסרון כיס, מפח נפש ואימה. על כן לא יתכן, אלא בהתקיים נסיבות חריגות במיוחד, כי כאשר נלכד העבריין בעבירה מסוג זה, ייגזר עליו עונש שאינו מאסר בפועל, ואין בכך חידוש; קל וחומר, כאשר למבצע העבירה עבר פלילי עשיר.

ואמנם, סקירה של פסיקת בתי המשפט בערכאות הגבוהות, מלמדת כי בדרך כלל עבירת ההתפרצות גוררת אחריה עונשים של מאסר בפועל לתקופות משמעותיות. להלן יובאו מספר דוגמאות מייצגות:

ברע"פ 4156/13 המדובר היה בנאשם שהתפרץ לדירת מגורים וגנב מתוכה רכוש וכסף רב. כשנעצר נתפסו על גופו סמים מסוכנים מסוג חשיש והרואין. בית משפט השלום גזר עליו מאסר בפועל למשך 7 חודשים, למרות קיומו של עבר פלילי מכביד, מתוך התחשבות בכך שהחל בתהליך גמילה, חודשיים לפני מתן גזר הדין. בבית המשפט המחוזי נקבע כי המתחם ההולם לעבירה נע בין 12-24 חודשי מאסר והוחמר העונש ל-14 חודשי מאסר. עונש זה אושר אף בבית המשפט העליון.

על הקביעה האמורה בעניין מתחם העונש ההולם בעבירת התפרצות, חזרו בתי המשפט בערכות הנמוכות, פעמים רבות (ניתן לראות: ת.פ 7177-03-12 מד"י נ' שמש (נבו מיום: 18.11.12); ת.פ 16687-08-12 מד"י נ' טומשצוק (נבו מיום: 14.7.13); ת.פ 28679-09-09 מד"י נ' מוסלמאן (נבו מיום: 30.4.13).

על הענישה שמטילים בתי המשפט, ניתן ללמוד מן הדוגמאות שלהלן:

ברע"פ 2037/08 באזוב נ' מד"י (פורסם בנבו), דחה בית המשפט העליון בקשתו של נאשם לקבל רשות ערעור על גזר דינו שבו הוטלו עליון 12 חודשי מאסר בפועל, זאת למרות חרטתו, נסיבותיו האישיות הקשות, והיעדר עבר פלילי משמעותי.