משטרת ישראל תביעות- שלוחת רמלה נ' זמאערה(עציר) ואח'

גזר דין

שוב עולה שאלת ענישתם של תושבי האזור ששהו בישראל שלא כדין. במקרה שבפניי עולה שאלת ענישתם כשביצעו גם עבירה של הפרעה לשוטר.

האישום וטענות הצדדים

א.הנאשמים שהם ארבעה צעירים כבני 22-24 שנים, הורשעו בהתאם להודאתם, בעבירות של שהיה בישראל שלא כדין, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, וכן הפרעה לשוטר, לפי סעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

ב.לפי כתב האישום נכנסו הנאשמים לישראל ללא היתר ביום 15.6.13 בשעה 18.57, ונסעו ברכב שהיה נהוג בידי אחר. כשהגיעו למחסום משטרתי סימן להם שוטר לעצור, אך הרכב ברח מן המקום, המשיך בנסיעה קצרה ובהמשך נעצר. בהמשך ברחו הנאשמים מן הרכב והתחבאו לשוטר עד שאותרו ונתפסו.

ג.מאז שנתפסו ביום העבירה, נתונים הנאשמים במעצר, וכיום הינם עצורים עד תום ההליכים בתיק שבפניי.

ד.ב"כ התביעה טענה בעניין האינטרס החברתי המוגן שבהגנת גבולות המדינה. נטען כי כאשר המדובר בעבירת שהייה שלצידה "עבירה נלווית", עמדת התביעה היא כי מתחם העונש ההולם נע בין 4 חודשי מאסר לבין שנת מאסר, בהתאם לנסיבות. בענייננו עתרה התביעה לרף הנמוך של המתחם שהציגה, היינו: מספר חודשי מאסר, זאת כיוון שהנאשמים הם חסרי כל עבר פלילי. מטעם התביעה הוגשה אסופת פסיקה.

ה.ב"כ הנאשמים 1 ו-3 הפנתה לכך שלנאשמים אין כל עבר פלילי ואף לא נפתחו נגדם תיקים פליליים כלשהם, לרבות לא בעבירת שהייה, בעבר. כניסתם לישראל נעשתה לצורך מציאת פרנסה. בנסיבות אלה יש לראות את הנאשמים כמי שלא הוזהרו מעולם בדבר איסור השהייה בישראל ללא היתר. נטען כי הנאשמים לא היו האחראיים העיקריים לבריחת הרכב מן השוטרים, כיוון שלא הם נהגו בו. את התנהלותם יש לפרש כתוצאה של בהלה ופחד מפני השוטרים.

נטען כי הנאשם 1 הוא בן למשפחה בת עשר נפשות ועומד להינשא בחודש הבא.

ב"כ הנאשמים 2 ו-4 חזר על הטיעונים שלעיל והוסיף כי הנאשם 4 הינו נשוי ואב לשני ילדים קטנים והנאשם 2 הינו סטודנט. לנאשם 2 ישנו רישום קודם שנסגר בגין שהייה שלא כדין ואילו לנאשם 4 קיימים שני רישומים קודמים כאלה שנסגרו. גם נאשמים אלה נכנסו לישראל לצרכי פרנסה.

ב"כ הנאשמים ביקשו להסתפק בימי המעצר עד כה, ולהטיל ענישה הצופה פני עתיד.

מטעם ב"כ הנאשמים הוגשה פסיקה לתמיכה בטענות.

מתחם העונש ההולם

המתחם ההולם בעבירת שהייה שלא כדין

ו.אין צורך להכביר מילים אודות האינטרס הציבורי הרב במניעת כניסתם של תושבי האזור לישראל ללא אישורים ובאופן בלתי מפוקח. זכותה וחובתה של מדינה מתוקנת לשמור על גבולותיה ולפקח על הבאים בשעריה (רע"פ 3173/09 פראג'ין נ' מד"י, נבו מיום: 5.5.09).

ז.שאלת חומרתו של של מתחם העונש ההולם בעבירות שהייה בלתי חוקית, העסיקה לא מעט, את הערכאות השונות, מאז כניסתו לתוקף של תיקון 113 לחוק העונשין. במספר לא מבוטל של החלטות שניתנו על ידי ערכאות הערעור בבתי משפט מחוזיים, נקבע כי מתחם העונש ההולם בעבירה של שהיה שלא כדין נע בין 30 ימי מאסר לבין 6 חודשי מאסר (ע"פ 41708-07-12 מד"י נ' עטאללה, (נבו מיום:24.7.12); עפ"ג 57019-07-12 מד"י נ' ג'בור, (נבו מיום:31.7.12); עפ"ג 46768-04-13 מד"י נ' אלהרוש, (נבו מיום: 23.4.13), ועוד). בתוך כך, נקבע כי לאחר חקיקתו של תיקון 113 לחוק העונשין, קיימת בעייתיות בפנייה להלכת רע"פ 3173/09 פראג'ין נ' מד"י, בנוגע לענישה בעבירת השהייה, היות שבאותה החלטה שקדמה למועד כניסת החוק לתוקף, לא התקיים דיון בשאלת מתחם העונש ההולם לעבירה זו.

ח.לאחרונה ניתנה החלטת בית המשפט העליון ברע"פ 4088/13 הדרי נ' מד"י, (נבו מיום: 11.6.13) ושם אמר כב' השופט שוהם:

קביעת מתחם העונש ההולם היא מלאכתה של הערכאה הדיונית, כפי שעולה מנוסחו של תיקון 113 לחוק העונשין. אשר לשיקולים המנחים את בית המשפט בקביעת מתחם הענישה ההולם, מן הראוי להפנות לסעיף 40ג לחוק העונשין המתייחס, בין היתר, ל"נסיבות הקשורות בביצוע העבירה", כמפורט בסעיף 40ט. ועוד יש להפנות, לעניין קביעת המתחם, להוראות סעיף 40יב, המקנה לערכאה הדיונית את הסמכות "לשקול נסיבות נוספות הקשורות בביצוע העבירה לשם קביעת מתחם העונש ההולם". כפועל יוצא מהאמור לעיל, לא ניתן, לטעמי, לקבוע אפריורית מתחם ענישה הולם אחיד לכל עבירה ועבירה, וגם לא יהיה נכון לנסות וללכת בדרך זו, שכן היא חותרת תחת הוראותיו, נוסחו ורוחו של תיקון 113. על-כן, אינני רואה מקום להיענות לבקשת רשות הערעור של המבקש.

בדבריי אלה, אין כדי לקבע את מתחם הענישה אשר אוזכר על ידי בית המשפט המחוזי, שכן קביעת המתחם הינה תלוית נסיבות אותן יש לבחון, בכל מקרה ומקרה, ואין לשלול את האפשרות כי ניתן יהיה להסתפק, במקרים המתאימים, גם בעונש מאסר מותנה. (ההדגשה שלי ר.ג.)