משטרת ישראל- תביעות חיפה נ' בניימן

גזר דין

הנאשם שבפני הורשע, על פי הודייתו, בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי ס' 334 + 335 (א) (1) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. הודיית הנאשם ניתנה בהסדר טיעון במסגרתו, הסכימו הצדדים כי המאשימה, מחד, תוכל לטעון לעונש של שנת מאסר; בעוד הנאשם, מנגד, יוכל לטעון לעונש של 4 חודשי מאסר שירוצו, במידה והנאשם יימצא מתאים, בעבודות שירות.

אציין, כי עובר להסדר לעיל, טען הנאשם (ר' פרוטוקול הדיון מתאריך 14/4/10 אז השיב הנאשם לכתב האישום), כי לא הוא דקר את המתלונן, אלא שהאחרון נדקר על ידי אלמוני והנאשם רק עזר למתלונן.

על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 16/1/10 סמוך לשעה 01:50 בטירת הכרמל, פרצה קטטה בין הנאשם לבין המתלונן בתיק – מר יעקב בן מוחא. במהלך הקטטה, פצע הנאשם את המתלונן, באופן שבאמצעות שבר בקבוק זכוכית שאחז בידו, חתך את אוזנו השמאלית של חברו, דבר שגרם לאחרון לפצע מדמם וחתך ושהצריך את תפירת והדבקת החתכים.

בעניינו של הנאשם הוכנו שני תסקירים, בתאריך 30/8/10 ובתאריך 25/1/11. מהתסקירים עולה התמונה הכללית הבאה, וזאת מבלי להיכנס לפירוט יתר: הנאשם הינו יליד 1989 שסיים 12 שנות לימוד. בעת ביצוע העבירה הוא שירת בצבא בבסיס מזון בטירת הכרמל. הנאשם היה מוכר לשירות המבחן מהסתבכות בתיק אלימות קודם, בהיותו קטין. במהלך מעצרו בתיק שבפני, הוא לקח חלק בקבוצה של נאשמים השוהים בתנאי מעצר בית, מה שהיטיב את היכרות שירות המבחן עמו. מהתסקיר הראשון עלה, כי הגם שהנאשם קיבל אחריות פורמאלית לביצוע העבירה, הרי אפיוני עולמו הפנימי הקשו עליו לחשוף את עולמו הפנימי. כן צוין, כי אפיוני אישיותו, ובהם חוסר מודעות טיפולית ובעיות בויסות דחפים ותוקפנות, מוליכים למסקנה כי קיימת רמת מסוכנות להישנות התנהגות אלימה. בסופו של התסקיר הראשון הועלתה אפשרות לבחינת התאמתה של הנאשם לתהליך טיפולי ולכן ניתן לנאשם ולשירות המבחן פרק זמן נוסף לבחינת אפשרות זו. מהתסקיר השני, שהוגש בתאריך 24/1/11, עולה כי לאחר שעניינו של הנאשם נבחן בשנית, בין היתר בשיחה עמו, נמצא כי למרות נזקקות טיפולית אובייקטיבית, הרי שהוא לא נמצא מתאים לכך, וזאת בין היתר בשל נטייה להתנהגות מניפולטיבית והגנתית וקושי לעסוק בכל הנוגע לתחום העבירה. משום כך, נמנע שירות המבחן מכל המלצה טיפולית.

בטיעוני ב"כ המאשימה לעונש, התבקש בהמ"ש להשית על הנאשם את רף הענישה העליון שהוסכם בין הצדדים, קרי שנת מאסר. המאשימה עמדה על חומרת מעשיו של הנאשם ועל כך שרק בנס לא הסתיים האירוע באופן חמור הרבה יותר. עוד הופנה בהמ"ש לעברו של הנאשם ולכך כי בשנת 2005, בהיותו קטין, הוא היה מעורב באירוע אלים נוסף, במסגרתו הוא נמצא אשם (ללא הרשעה) בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי ס' 335 (א) (1). מכך, למדה המאשימה, כי הנאשם לא למד לקח והיה מעורב, בשנית, באירוע אלים.

מנגד, טען ב"כ הנאשם כי אין זה המקרה המתאים לשליחת הנאשם מאחורי סורג ובריח, הן משום נסיבות המקרה והן משום נסיבותיו של הנאשם. לגבי נסיבות המקרה, צוין כי מבלי להמעיט מחומרת האירוע, הרי שלמתלונן לא נגרם כל נזק. בהקשר זה, הובא לעדות המתלונן, מר בן מוחא, אשר מסר כי הוא והנאשם הינם חברי ילדות, ומאז הם היו במסגרות לימוד משותפות – החל מהגן ועד התיכון. המתלונן ציין, כי הוא סלח לנאשם, מדובר היה בקטטה על רקע שטותי והכל, כדבריו:"עבר נסלח". עוד נטען, כי בניגוד למצב בו אדם שהולך עם סכין דוקר אדם אחר, הרי שבמקרה דנן, הנאשם עשה שימוש בשבר בקבוק שמצא במקום, ולכן יש לאבחן בין שני המצבים. לגבי הנאשם עצמו, ב"כ הנאשם עמד על כך שמדובר בבחור צעיר שלמרות בעיותיו האישיות ונסיבות חייו הלא קלות שהועלו בין היתר בתסקיר, הוא שירת בצבא ואף ציין (על אף שדברים אלה לא גובו בכתובים) כי במידה ויושת על הנאשם עונש של עבודות שירות, קיים סיכוי כי הצבא יסכים לקבלו חזרה לשורותיו. זאת ועוד, במסגרת תיק זה, היה הנאשם עצור תקופה של כחודש דבר שהיווה גורם מרתיע לכשעצמו וגם התקופה הארוכה בה שוהה הנאשם במעצר בית, בין מלא ובין חלקי, אף היא היוותה גורם מרתיע ומכביד, אשר יש מקום להתחשב בו בין יתר השיקולים בגזירת הדין.

אין מחלוקת, בדבר חומרת האירוע בו הורשע הנאשם. מדובר במעשה אלימות שרק בנס לא הסתיים בתוצאות קשות יותר. כעקרון, מעשים כגון אלה, מחייבים ענישה משמעותית (ור' לדוגמה את ע"פ 327/05 ג'אבר נ' מדינת ישראל, ניתן בתאריך 1/12/2005).

יחד עם זאת, יש לזכור, כי הענישה היא אינדיווידואלית ולעולם תלוית נסיבות המעשה והעושה. היא נתפרת למידותיו של הנאשם, על פי נתוניו ומותווית גם על פי שיקולים רחבים וכלליים יותר (ור' לדוגמה בהקשר זה את ע"פ 291/81, פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4), 438; וכן ע"פ 10444/06, ציון עייני נ' מדינת ישראל, ניתן בתאריך 25/4/07).

בהקשר למקרה דנן, ניתן להביא מספר שיקולים שהצטברותם הביאה אותי למסקנה כי ניתן להסתפק בעונש קל יחסית של מאסר שירוצה בעבודות שירות:

גילו הצעיר יחסית של הנאשם ונסיבות חייו, כפי שבאו לידי ביטוי בתסקירי שירות המבחן.

העובדה כי למרות עברו הפלילי הוא טרם ריצה עונש ממשי, גם לא בעבודות שירות. יש לזכור בהקשר זה, את השפעותיו השליליות של מאסר בפועל בנסיבות שכאלה, וכן כי טרם השתת עונש של מאסר בפועל, שלא בעבודות שירות, ישקול בהמ"ש באם אין פתרון סביר אחר (ור' בנדון ע"פ 11940/05 חאג' יחיא נ' מ"י, ניתן בתאריך 22/2/2006; וכן ע"פ 4418/06, מ"י נ' גריפאת, ניתן בתאריך 20/11/2006). משכך, ועל רקע העובדה, כי למזל כולם לא הסתיים האירוע הקונקרטי בתוצאות קשות יותר, ניתן לנקוט באופן של ענישה הדרגתית, קרי – השתת מאסר בעבודות שירות.

לסליחתו של המתלונן גם יש משקל מסוים, שהרי כפי שיש לקחת במסגרת השיקולים לחומרא את עמדת המתלונן, המוליכה לעתים לענישה מכבידה במקרים מסוימים; הרי שיש לקחת בחשבון, גם אם במידה מוגבלת, את העמדה ההפוכה, כבמקרה דנן (ור' בנדון, לדוגמה, את ת.פ. (מחוזי י-ם) 398/09 מ"י נ' עווני, ניתן בתאריך 10/12/2009).

הבעת החרטה של הנאשם על מעשיו. בנוסף, ביקש הנאשם את סליחתו המתלונן, שכאמור לעיל, אף סלח לו.

הנאשם הודה, כאמור לעיל, בטרם שמיעת ראיות, ובכך חסך את העדת העדים וזמן שיפוטי.

העובדה, כי הנאשם שהה, במסגרת הליכי המעצר במעצר ממשי לתקופה של כחודש, ויש לקוות כי תקופה זו הבהירה לו, כי טוב יעשה, באם ישפר בעתיד את דרכיו. לאחר שחרורו שהה הנאשם בתנאי מעצר בית חלקיים, ובהקשר לכך הוגש מכתב של עמותה לסיוע לנזקקים (נ/1) ממנה עולה, על פני הדברים, כי הנאשם תורם לקהילה במסגרת אותה עמותה.

לא התעלמתי מאי ההמלצה הטיפולית שבתסקיר שירות המבחן, אולם איני סבור כי אי המלצה זו, צריכה להוביל למאסר בפועל, שלא בעבודות שירות. עמדת שירות המבחן נבעה בעיקר מקווים בלתי בוגרים באישיותו של הנאשם. יש לקוות כי דבר זה ישתנה בעתיד.

יש לזכור, כי על פי הסדר הטיעון, אליו הגיעו הצדדים, סוכם כי הצדדים יטענו בין רף תחתון של 4 חודשי עבודות שירות לרף עליון של שנת מאסר.

 סוף דבר, אני משית על הנאשם את העונשים הבאים:

עונש של 6 חודשי מאסר, שירוצו בעבודות שירות.