משטרת ישראל/ לשכת תביעות תעבורה צפת נ' סחניני(עציר)

החלטה

1.לפניי ערר על החלטת בית-המשפט לתעבורה בצפת (כב' השופט בסאם קנדלפת), מיום 10.12.13, בה הורה בית-משפט קמא, במסגרת התיק העיקרי (פל"א 211-06-13), על שחרורו של המשיב ממעצר, תוך ביטול ההחלטה לעצרו עד תום ההליכים שניתנה במסגרת תיק המעצר (מ"ת 208-06-13).

2.ההחלטה בדבר שחרור המשיב ניתנה לאחר הרשעתו של המשיב בדין וטרם מתן גזר-הדין וסיומו של שלב הטיעונים לעונש.

רקע

3.ביום 03.06.13 הוגש נגד המשיב כתב-אישום המייחס לו עבירות של נהיגה בזמן פסילה, ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח. בד בבד הוגשה לבית משפט קמא בקשה לעצור את המשיב עד לתום ההליכים, וביום 05.08.13, בהסכמת המשיב ומבלי שהתקיים בבקשה דיון לגופו של עניין, התקבלה הבקשה וניתנה החלטה המורה על מעצרו. החלטה זו ניתנה על-ידי כב' השופט קנדלפת, בהיותו המותב הדן בתיק המעצר ובתיק העיקרי גם יחד.

4.ביום 28.10.13 הודה המשיב בעובדות כתב-האישום והורשע בעבירות שיוחסו לו. במעמד זה הורה בית-משפט קמא על הפנייתו של המשיב אל שירות המבחן ואל הממונה על עבודות השירות, לשם קבלת חוות-דעתו טרם מתן גזר-הדין.

5.ביום 10.12.13 ניתנה בבית משפט קמא, במסגרת התיק העיקרי, ההחלטה המורה על שחרור המשיב ממעצר, וזאת אף-על-פי שלא הוגשה מטעם המשיב כל בקשה בעניין זה. ההחלטה ניתנה על רקע תוכן הדברים בתסקיר שירות המבחן ובחוות-הדעת של הממונה על עבודות השירות, כשבית-משפט קמא מנמק, כי התגובה העונשית הראויה במקרה זה אינה צריכה להיות מופרזת, ועל כן, בהתחשב בכך שהמשיב היה נתון במעצר משך 6 חודשים הרי שהארכת מעצרו משמעותה הטלת מאסר החורג, לטעמו, מכל היגיון ומידה ראויה. עוד קבע בית-משפט קמא, כי קיים סיכוי גבוה שעונשו של הנאשם יכלול מאסר בדרך של עבודות שירות תוך העמדתו למבחן.

במסגרת ההחלטה הביע בית-משפט קמא מורת רוחו מהתנהלותם של שירות המבחן והממונה על עבודות השירות, אשר בניגוד להחלטתו לא הגישו חוות דעת באשר להתאמתו העקרונית של המשיב לבצע עבודות שירות ולהשתלב בטיפול במסגרת פתוחה, אלא חזרו על עמדתם כי המשיב אינו מתאים לכך.

טיעוני הצדדים

6.העוררת מבקשת לבטל את החלטת בית-משפט קמא בדבר שחרור המשיב, בנמקה כי לא הוגשה מטעמו בקשה לעיון חוזר ולשחרורו ממעצר, וכן כי בית-משפט קמא לא התייחס בהחלטתו לשאלת המסוכנות הנובעת מן המשיב, שהיא למעשה העילה למעצרו מלכתחילה.

עוד נטען, כי דחיית מועד הטיעונים לעונש אינה יכולה להוות נימוק לשחרור ממעצר; כי בית משפט קמא לא ייחס משקל ראוי להרשעותיו הקודמות של המשיב; לעובדה שביצע את העבירות בהיותו אסיר ברישיון; ולמסקנות שירות המבחן.

7.בא-כוח המשיב טען בדיון לפניי, כי החלטת בית-משפט קמא ניתנה במסגרת התיק העיקרי, ולא במסגרת תיק המעצר, כך שמדובר בהחלטת ביניים שיש לראותה כחלק מגזר-הדין, עליה לא ניתן לערור. כן הפנה בהקשר זה, לדבריו של בית משפט קמא, ולפיהם: "אין מדובר בהחלטה רגילה על שחרור ממעצר, אלא בהחלטה אחרת במסגרת הליך פלילי כחלק מגזר-הדין שצפוי להינתן בעניינו של הנאשם. מכאן, ניתן לומר, כי אין למאשימה אף זכות ערר על החלטה אחרת זו, וכי תרופתה תינתן במסגרת הערעור על גזר-הדין כולו".

הסנגור הוסיף וטען, כי אין מקום לגזור במקרה זה גזירה שווה מהליכים בהם מחליט בית-המשפט להורות על מעצרו של הנאשם לאחר הרשעתו בדין, ולגביהם הובאו מטעם העורר אסמכתאות לעניין קיומה של זכות ערר, בנמקו כי "שם מדובר על מי שחזקת החפות לא עומדת להם".

דיון והכרעה

8.לאחר עיון, רואה לנכון לקבל את הערר ולהורות על ביטול החלטת בית-משפט קמא מיום 10.12.13 ועל המשך מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, ולהלן נימוקיי.

9.ראשית, יש לדחות מכל את הטענה לפיה לא עומדת זכות ערר על החלטת בית משפט קמא, כמפורט בסעיף 7 לעיל.

סמכותו של בית-המשפט ליתן הוראות בכל הנוגע לשהייתו של נאשם במעצר, לרבות בדבר שחרורו ממעצר, בין אם מדובר בשלב בו טרם ניתנה הכרעת הדין בעניינו ובין אם לאחריה, מעוגנת בחוק הסדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים"). מחוץ למסגרת זו אין לבית-משפט סמכות ליתן הוראות כאמור, אלא כפועל יוצא של הכרעת-הדין, במקרה של זיכוי, או גזר הדין. לפיכך, החלטה העוסקת בשחרורו של נאשם ממעצר בטרם ניתן גזר-דינו, תידון על-פי המתווה, הן הפרוצדוראלי והן המהותי, הקבוע בחוק המעצרים. חוק זה קובע, בסעיף 53, את זכותו של בעל-דין להגיש ערר על החלטה כאמור, ובית-המשפט אינו יכול לשלול מבעלי-הדין זכות זו, המוקנית להם בחוק, באמצעות סיווג החלטתו כהחלטת ביניים בהליך העיקרי או כהקדמה לגזר-הדין.

10.זאת ועוד, הקביעה כי מדובר בחלק מגזר-הדין אינה יכולה לעמוד במקרה דנן, שכן סעיף 193 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"), קובע, כי המועד למתן גזר-דין יהיה "בתום הטענות לענין העונש". לדידי, בהינתן הוראה זו לא ניתן לסווג החלטה כ"גזר-דין חלקי" בטרם הסתיים שלב הטיעונים לעונש.

11.על הצורך לבצע הפרדה בין שיקולי המעצר לשיקולי הענישה עמד בית-המשפט העליון במספר מקרים, בדונו בעררים על החלטות להורות על מעצרו של נאשם לאחר הרשעתו בדין, והדברים יפים גם לענייננו חרף ההבדל בתוצאה. כך, למשל, במסגרת ב"ש 45/79 יחזקאל ויצמן נ' מדינת ישראל (15.02.79), אמר כב' השופט (כתארו אז) א' ברק:

"...הרשעתו של המבקש יצרה מציאות משפטית חדשה, אשר במסגרתה יש לבחון מחדש את שאלת המעצר. במסגרת מציאות משפטית חדשה זו, יתכן כי נסיבות שלא הצדיקו מעצר עד תום ההליכים משלב ההרשעה ועד לגזר הדין. יתכן גם כי המציאות המשפטית החדשה יצרה סיכונים עובדתיים חדשים שלא היו קיימים בעבר. יחד עם זאת, שקילה חדשה זו, צריכה להיעשות במסגרת שיקולי מעצר, והיא צריכה להיות קשורה בסוגיית המעצר, ואין לערבבה בנימוקים הקשורים בהטלת עונשו של המבקש, שהרי לשם כך דרוש ונחץ תסקיר של קצין מבחן, ואין לערבבה בסוף ביצוע העונש, שהרי זה האחרון טרם הוטל."