משטרת ישראל/ לשכת תביעות תעבורה צפת נ' טסלר

הכרעת דין

הנאשמת מואשמת בעבירות הקשורות בגרימת תאונת דרכים בעקבות פנייה שמאלה ואי מתן זכות קדימה לרכב שבא ממולה והתקרב לצומת.

על  פי עובדות כתב האישום, עולה כי ביום 12.5.2011, בסמוך לשעה 17:00, נהגה הנאשמת רכב [בכביש 89] מכיוון מירון, הגיעה לצומת עין זיתים, החלה לפנות שמאלה לכיוון צפת מבלי לתת זכות קדימה לרכב אחר, שהיה נהוג בידי מר יוסף שוורץ [להלן: "הנפגע"], אשר נסע בכביש בכיוון הנגדי ובא ממולה, חסמה את נתיב נסיעתו וגרמה לתאונת דרכים בה נחבלו חבלות קשות הנאשמת והנפגע וכן נפגעו שלושה נוסעים נוספים. בעקבות ההתנגשות המתוארת, נהדף רכבו של הנפגע ופגע באוטובוס אשר עמד לפני קו הצומת לפני פנייתו ימינה לכיוון מירון.

הנאשמת  כפרה באחריותה לתאונה, ונשמעו הוכחות.

מטעם  התביעה העידו הנפגע; שוטר שהגיע למקום לאחר התאונה; נהג האוטובוס שהיה עד לתאונה; נוסעת שהיתה באוטובוס בזמן התאונה; והבוחן אשר טיפל באירוע וחקר את נסיבות התאונה. הוגשו מוצגים.

מטעם  ההגנה העידה הנאשמת בלבד.

באי כוח הצדדים, עוה"ד שני ברדה (בשם המדינה) ועוה"ד אלון דוידוב (בשם הנאשמת), הביאו בפניי את סיכומיהם לעניין האשמה בפרוט רב. לא אחזור על פרטי הטענות, ואתן את דעתי לעיקר. כמו כן, אתייחס להלן לראיות ככל שהן רלוונטיות להכרעת הדין בלבד.

הן  הנאשמת והן הנפגע מסרו בחקירתם במשטרה כי אינם זוכרים את נסיבות התאונה (ראו: ת/6 ופרוטוקול הדיון מיום 20.2.13 לגבי הנאשמת; ו- נ/1 לגבי הנפגע), ואני מקבל את דבריהם אלה כאמינים בהתחשב בטראומה שהשניים עברו ברגע התאונה וההשפעות שהיו לכך עליהם לטווח הארוך. עדותו של הנפגע בבית המשפט אשר כללה פרטים מפלילים כנגד הנאשמת, שהאחרונה פנתה שמאלה בצומת וחסמה את נתיב נסיעתו, מתקבלת אפוא כעדות מפי השמועה או כעדות סברה, שאינה קבילה ואיני מייחס לה כל משקל.

כך שלמעשה, שני העדים המרכזיים בפרשה זו הם נהג האוטובוס, מר מוסא עומר, שהיה עד ראייה ישיר להתרחשות התאונה, והבוחן, רס"מ יהונתן חדד, אשר חקר את נסיבות התאונה, אסף ממצאים מהזירה והסיק מסקנות בהתאם.

הנאשמת לא מסרה כאמור כל גרסה או הסבר מטעמה לגבי נסיבות התרחשות התאונה. עדיין, קו ההגנה, בקליפת אגוז, היה כך: רכב הנפגע בהתקרבו לצומת נבהל מהתקרבות האוטובוס לצומת מימינו במפתיע, ועקב כך סטה הנפגע ברכבו שמאלה לעבר רכבה של הנאשמת ופגע בו בעודו עומד לפני קו העצירה בטרם החלה הנאשמת לפנות שמאלה. מכאן, לטענת ההגנה, אין הנאשמת אחראית לגרימת התאונה ויש לזכותה מכל אשמה.

דא עקא, שקו הגנה זה, כפי שציינה התביעה בסיכומיה ובצדק, אין לו אחיזה במציאות המשתקפת מהראיות שהובאו בפני בית המשפט, ואין בו כדי ליצור אף לא ספק סביר בדבר אשמתה של הנאשמת. אנמק בקצרה.

נהג האוטובוס הזדמן למקום התאונה והיה כאמור עד ראייה להתרחשותה. עד זה העיד שלוש (!) פעמים בבית המשפט: אחת בהעדר הנאשמת כאשר לא התייצבה למשפט ולא התייצב סנגור מטעמה; השנייה בנוכחות הנאשמת ובהעדר סנגורה שלא התייצב למשפט; ופעם שלישית בנוכחות הנאשמת וסנגורה אשר ביקש לאפשר להגנה הזדמנות הוגנת לחקור עד מרכזי זה בחקירה נגדית. לאורך כל הדרך, העד חזר על גרסתו העקבית לפיה הוא ראה במו עיניו את ההתנגשות בין שני כלי הרכב המעורבים כאשר הנאשמת החלה לפנות שמאלה בצומת וחסמה את הנתיב הנגדי על אף התקרבות רכב הנפגע. העד הסביר כי רכב הנפגע לא הופיע באופן מפתיע בצומת וכי הוא-נהג האוטובוס ראה את הרכב מתקרב ועצר את האוטובוס לפני קו הצומת בטרם פנה ימינה לכיוון מירון, כדי לאפשר לרכב הנפגע להמשיך בדרכו תחילה. אך, כאמור, נתיב הנסיעה של רכב הנפגע נחסם על ידי רכבה של הנאשמת, וקרתה התאונה (פרוטוקול יום 11.9.12 עמודים 4-5; ופרוטוקול יום 9.12.12 עמודים 15-17).

עדותו של נהג האוטובוס הותירה בי רושם אמין ומשכנע. מדובר בעד אובייקטיבי אשר היה עד ראייה ישיר לתאונה. עדותו היתה עקבית, ברורה ומהימנה. שוכנעתי כי לעד זה לא היה כל אינטרס לטפול אשמת שווא על הנאשמת. טיעון ההגנה בעניין זה לפיו נהג האוטובוס לא העיד אמת במשפט שהרי הוא היה אשם (כביכול) בגרימת התאונה, אינו אלא בבחינת ספקולציה בעלמא, שאין לקבלו. בנוסף – וזה העיקר – עדותו של נהג האוטובוס מקבלת חיזוק ותמיכה על ידי הממצאים הפיזיים בשטח כפי שתועדו על ידי הבוחן, כמפורט להלן.

הבוחן הגיע למסקנה חד משמעית לפיה התאונה אירעה בנתיב הנסיעה של רכב הנפגע אשר נחסם על ידי רכבה של הנאשמת במהלך פנייתה שמאלה. התיאוריה שמעלה ההגנה לפיה הנפגע ניסה להתרחק ברכבו מהאוטובוס הבא מימינו וסטה שמאלה לעבר רכבה של הנאשמת שעמד כביכול בקו העצירה לפני הפנייה שמאלה, אין לה כאמור כל אחיזה בראיות והיא הופרכה במהלך עדותו של הבוחן בבית המשפט. כך, העיד הבוחן כי במרכז הצומת, בנתיב נסיעת רכבו של הנפגע אשר נחסם על ידי רכבה של הנאשמת, נמצאו חריצים בכביש אשר נגרמו בעקבות אותה תאונה ושמעידים על מקום האימפקט בין שני כלי הרכב המעורבים (ראו סעיף 9 בדוח הבוחן ת/2; תמונה מס' 4 (מסומנת בטעות מס' 3) בלוח התצלומים ת/11; תרשים תאונת דרכים ת/5; ועדות הבוחן בעמוד 12 לפרוטוקול יום 21.10.12). אם לא די בכך, הרי ממצאי הבוחן לגבי הנזקים שנגרמו לכלי הרכב המעורבים ומיקומם הסופי של כלי הרכב, תומכים בגרסת התביעה לפיה רכבה של הנאשמת חסם את נתיב נסיעת רכבו של הנפגע אשר סטה ימינה (ולא שמאלה) בניסיון להתחמק מפגיעת רכב הנאשמת (ולא האוטובוס). כך נמצא שכיוון הנזק בשני הרכבים המעורבים שהיה מימין לשמאל, ומיקומם הסופי של אותם רכבים שנמצאו בנתיב הנסיעה של רכב הנפגע ומימין לו, מפריכים כאמור את השערת ההגנה לפיה רכב הנפגע סטה שמאלה לעבר רכב הנאשמת (ראו דו"ח הנזקים ת/3; סעיף 5 לדו"ח הבוחן ת/2; תמונה מס' 3 בלוח התצלומים ת/11 שמתעדת את מצב עמידתם הסופית של כלי הרכב המעורבים בסמוך לאחר התאונה; ועדותו של הבוחן בעמוד 13 לפרוטוקול יום 21.10.12).

לא למותר לציין כי הנאשמת, מטעמים השמורים עמה, לא הביאה חוות דעת נגדית של מומחה מטעמה, על אף שהצהירה כי בכוונתה לעשות כן. כך שלא זו בלבד שחוות דעתו של הבוחן מתבססת כדבעי על הממצאים בזירת התאונה, אלא שהיא אף נותרה עומדת איתנה בפני עצמה ללא עוררין מצד ההגנה. למותר לציין כי מדובר בבוחן מיומן ומומחה במקצועו אשר משמש כבוחן תנועה משנת 1998.

את עיקר יהבה תלתה ההגנה בעדותה של גב' לנה אוקון, הנוסעת שהיתה באוטובוס בזמן התאונה, שמתוכה עולה האפשרות כי בזמן התאונה האוטובוס לא עמד בעצירה מוחלטת לפני הצומת (ראו פרוטוקול הדיון מיום 11.2.13, עמוד 20). ואולם, בין אם מדובר בתנועה קלה ובלימה של האוטובוס שבאו אחרי קרות התאונה כפי שסבר הבוחן (ראו עמוד 13 לפרוטוקול יום 21.10.12), ובין אם מדובר בבלימה גמורה שנעשתה בזמן התאונה, עדיין ההשערה לפיה האוטובוס היה הגורם לתאונה בדרך תנועתו המתוארת הנה השערה רחוקה ודמיונית. די להפנות לעדותה של הנוסעת עצמה אשר העידה במפורש כי האוטובוס "לפני שהוא פנה הוא עמד בקו הצומת" ולאחר מכן קרתה התאונה, כך שאין שום בסיס לסברה כי האוטובוס הפריע בכל צורה שהיא להמשך תנועתו של רכב הנפגע בנתיב נסיעתו (וראו בהקשר זה שוב את התמונה מס' 3 בלוח התצלומים ת/11 לגבי מיקומו של האוטובוס שנפגע אף הוא בעקבות התאונה ונשאר עומד במקומו בנקודה רחוקה שאין בה הפרעה לתנועת הרכבים בנתיב הנסיעה של רכב הנפגע).

לאור האמור, אני קובע כי הנאשמת אשר פנתה ברכבה שמאלה לא נתנה זכות קדימה לרכבו של הנפגע אשר הגיע ממולה והתקרב לצומת, ובכך יצרה סיכון חמור לאדם ולרכוש, סיכון שהתממש דרך קרות התאונה הקשה. בכך עברה הנאשמת עבירות של אי מתן זכות קדימה, פנייה שלא בבטחה והתנהגות הגורמת נזק לאדם ולרכוש, עבירות בניגוד לתקנות 64(א)(2), 41 ו- 21(ב)(2) לתקנות התעבורה בצירוף סעיפים 68 ו- 62 לפקודת התעבורה. בנוסף, ומאחר ולרשותה של הנאשמת עמד שדה ראיה פנוי למרחק של כ- 250 מטרים לפנים (ראו סעיף 4 בדו"ח הבוחן ת/2), אין ספק כי התאונה היתה נמנעת אילו הקדישה הנאשמת תשומת לב מספקת לרכב הנפגע שהתקרב לצומת והיתה מאפשרת לו להמשיך בנסיעתו ללא הפרעה בטרם פנתה שמאלה, כפי שכל נהג סביר היה עושה בנסיבות העניין. משכך, אני קובע בנוסף כי הנאשמת התרשלה וגרמה עקב כך לתאונת דרכים בה נחבלו בני אדם חבלות חמורות, ובכך עברה עבירה של נהיגה רשלנית בניגוד לסעיפים 62(2) ו- 38(3) לפקודת התעבורה.

לאור כל האמור, אני מרשיע את הנאשמת בעבירות המיוחסות לה בכתב האישום.

ניתנה והוקראה בפומבי היום, ז' תשרי תשע"ד , 11 ספטמבר 2013, במעמד הנאשמת ובא כוחה, עו"ד אלון דוידוב, ובאת כוח המאשימה, עו"ד שני ברדה. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: