משולם ואח' נ' קיבוץ כפר מנחם אגודה שיתופית ואח'

החלטה

לפניי בקשת הקיבוץ למחוק מכתב התביעה את הסעדים הכספיים הנתבעים במסגרתו, מחמת היעדר סמכות עניינית ואי-תשלום האגרה המתאימה.

ענייננו בתביעת אורן להצהיר כי אינם חבים בהעברתה לקיבוץ של הדירה שירשו, על אף האמור בהסכם בין הצדדים מיום 25.10.92, וממילא לא הפרו את ההסכם האמור בהימנעותם מלעשות כן.

אין לפניי טענה כי סעד זה אינו מצוי בסמכות בית משפט זה, וכי לא שולמה בגינו האגרה המתאימה לו.

הסעדים הכספיים שביקשו התובעים הם, במהותם, איון הסעדים העצמיים שנקט הקיבוץ בגין מה שהקיבוץ ראה כהפרת ההסכם להעברת הדירה.

הגם שנופה של המחלוקת בין הצדדים, מבחינה מעשית, הוא כספי – שורש המחלוקת הוא, אפוא, האם חל על אורן החיוב החוזי הנטען על ידי הקיבוץ. כאמור, הכרעה במחלוקת זו ניתנת, אליבא דשני הצדדים, להיעשות בדרך של סעד הצהרתי כפי שהתבקש בתובענה זו.

הסעדים הכספיים אינם בגדר 'עניין שבגררא'; משום שאין כל צורך להכריע בהם כדי להכריע בשאלה החוזית.

הסעדים הכספיים אינם עניין טפל; אלא דווקא העניין העיקרי המעסיק את הצדדים. אין צורך לדון, אפוא, בטענת הקיבוץ כי ההלכה שלפיה הטפל יידון עם העיקר חלה במקרקעין בלבד.

היחס בין הסמכות העניינית בשני העניינים – ההצהרה בדבר פרשנות החוזה, והסעדים הכספיים – דומה ליחס שהיה קיים, לפני תיקון מס' 36 בחוק בתי המשפט, בין שאלת הפרתה של זכות יוצרים לבין הסעד הכספי בגינה. כזכור, הראשונה הייתה מתבררת בבית המשפט המחוזי, והשנייה – בבית משפט השלום, אם הסכום הנתבע היה בגבול סמכותו [רע"א 7598/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' רחל שוורץ מיום 1.3.99; ה"ח התשס"ג 47 מיום 3.6.03].

לפיכך, הסעדים הכספיים שאורן הוסיפו וביקשו, בנוסף על הסעד ההצהרתי, אינם ראויים להידון יחד עם הסעד ההצהרתי הבסיסי. השאלה אם ההסכם הנדון בענייננו הופר על ידי אורן; ואם לא, מה גובה ההשבה שעל הקיבוץ להשיב בעקבות הסכומים שניכה מחשבונם של אורן בגדר קיזוז – הן, אפוא, שתי שאלות נפרדות, אשר כללי הסמכות העניינית חוצצים ביניהן.

יצוין כי התובענה הייתה עשויה להיות מוגשת כתובענה כספית לבית משפט השלום, שבמסגרתה היה מתבקש בית המשפט להכריע בשאלה החוזית. אולם, משהסעדים שהקיבוץ עשוי לנקוט בהם בשל הפרת החוזה הנטענת, ולצורך קיזוז הסכומים המגיעים לו לטענתו, הנם בלתי מסוימים, ועשויים להתפרש על פני היבטים שונים של חברותם של אורן בקיבוץ, לרבות עצם המשכיותה – היה היגיון תקף בכך שאורן לא הגישו תובענה כספית מוגבלת להשבת הכספים המסוימים שהקיבוץ שלל מהם, אלא תובענה הצהרתית להכרעה במחלוקת החוזית העקרונית; שממנה מסתעפים הסכסוכים הכספיים הללו וסכסוכים פוטנציאליים אחרים.

חזקה על הקיבוץ כי אם ייפסק לזכות אורן בשאלה זו – יימנע הקיבוץ מלקזז כספים בגין מה שנראה לו תחילה כהפרת ההסכם, והוא ישיב את מה שכבר קיזז. בהיעדר מחלוקת קונקרטית, המועלית בתובענה זו, בדבר סכומי הכספים שבהם מדובר – נראה כי התוצאה הכספית של הכרעה כאמור תמומש ללא צורך בהתדיינות נוספת בין הצדדים. מאידך גיסא, ברור כי אם ייפסק לזכות הקיבוץ – התובענה תידחה, ללא צורך בבירור הסעדים הכספיים התוצאתיים שהתבקשו במסגרת התובענה. לפיכך, נראה כי ממילא אין הסעדים הכספיים הנטענים צפויים להצריך התדיינות נפרדת; לא במסגרת תובענה זו ולא בכלל. מכל-מקום, אם תידרש התדיינות כאמור – תוכנה יהיה נבדל לחלוטין מן ההתדיינות בשאלה החוזית; ואין כל טעם טוב לכך שבירור מחלוקת כספית כאמור, במידת הצורך, לא ייעשה בבית המשפט המוסמך לפי סכומה; בהתאם לפסיקה בדבר ההכרח שבפיצול הדיון לפי כללי הסמכות [עניין הפדרציה הנזכר לעיל בפסקה ‎8].

לאור המקובץ אני מקבל את הבקשה ומורה על מחיקת הסעדים הכספיים מן התובענה שלפניי. בהתאם לכך, אין צורך בתיקון לעניין האגרה ששולמה.

מודגש כי אין באמור כדי לשנות מחובת הצדדים לפעול בהתאם להסכם הפשרה שהושג בבית המשפט העליון, אשר נותן מענה לאינטרסים הכספיים התלויים ועומדים עד להכרעה בשאלת-השורש של הפרשנות החוזית.

אורן ישלמו לקיבוץ 2,000 ₪ בגין בקשה זו, ללא תלות בתוצאות המשפט. בהתאם לתקנה 512(ג) בתקנות סדר הדין האזרחי, לא הוספתי מע"מ לסכום האמור.

בשולי הדברים אחזור על הערתי בהחלטה קודמת שלפיה, לכאורה, המסלול הייעודי לבירור סכסוכים כבענייננו הוא בבוררות; כאמור בסעיף 112 בתקנון הקיבוץ.

ניתנה היום, ז' אב תשע"א, 07 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: