משה נ' מדינת ישראל

פסק דין

ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כבוד השופט ד"ר א' גורדון) מיום 8.4.2013 בת"פ 7781/12.

1. המערער קיבל דו"ח חניה בשל כך שביום 26.6.2012 החנה רכבו ברחוב ינאי 3 בירושלים, במקום המיועד לפריקה וטעינה. הוא ביקש להישפט, והוגש נגדו כתב אישום בגין עבירה לפי סעיף 5(א) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו) תשכ"א-1960. .

המערער לא חלק על כך שהרכב עמד במקום המיועד לפריקה וטעינה, אך טען כי היה רשאי לחנות במקום, מאחר שהרכב הינו רכב של נכה, והיה בתוכו תג נכה. לדברי המערער, באותו יום היתה לו פגישה במוסד לביטוח לאומי, הנמצא בסמוך, ולשם כך חנה במקום.

בעדותו בבית המשפט הוסיף כי הוא נכה 100% בשל מחלה קשה, וכי מאמץ פיזי קשה הוא בלתי אפשרי עבורו. לדבריו חנה במקום לאחר שניסה למצוא מקום חניה אחר, אך לא מצא מקום חניה פנוי, לא במקום המיועד לנכים, לא במקום חניה ליד מדחן ואף לא בחניון בתשלום. הוא חנה במקום, לאחר שוידא כי הרכב אינו מהווה הפרעה ממשית לתנועה, להולכי רגל ולאנשים עם עגלות, בהתאם לכללים הנוגעים לחניית נכים. במהלך הדיון בערעור אף הוסיף כי בשל מצבו, נאלץ לקחת מונית להגיע ממקום החניה למוסד לביטוח לאומי.

2. בהכרעת דינו התייחס בית המשפט קמא להוראות חוק חנייה לנכים, תשנ"ד-1993 (להלן: חוק חניה לנכים" וכן "החוק") בכלל ולחניית נכה במקום המיועד לפריקה וטעינה בפרט, והפנה לפסיקה הקיימת בעניין.

לגבי המערער קבע בית המשפט כי הוכח שחנה במקום לאחר שלא מצא מקום חניה פנוי אחר, וכן הוכח כי החניה לא סיכנה את עוברי הדרך ולא מנעה מעבר שלהם. השאלה שנותרה במחלוקת היתה האם החניה גרמה להפרעה ממשית לתנועה.

בית המשפט קבע, על בסיס הראיות שעמדו לפניו, כי רחוב ינאי, הנמצא במרכז העיר ירושלים, מוקף במסעדות, בתי עסק וחנויות שונות הזקוקות לשירותי פריקת סחורות וטעינתן. בית המשפט קיבל את עדותו של הפקח אבו היא, לפיה המקום בו חנה המערער הוא המקום היחיד באזור, השמור לצרכי פריקה וטעינה, וכי בזמן החניה לא היה מקום אחר פנוי למטרה זו. כן קבע בית המשפט, על סמך עדותו של המערער ועדות הפקח, כי המערער חנה במקום פרק זמן ממושך, של כשעה. בנוסף קבע בית המשפט כי הרחוב צר, משני צידיו חנו רכבים, כך שנותר נתיב אחד בלבד למעבר כלי רכב.

על בסיס נתונים אלה קבע בית המשפט כי חנייתו של המערער גרמה להפרעה ממשית לתנועה.

בית המשפט ציין בהכרעת דינו כי יש להתחשב בשאיפה לאפשר לנכים נגישות, אלא שמנגד ניצבת פגיעה בעלת עצמה באינטרס ציבורי, לאפשר פעילות תקינה של פריקה וטעינה באזור רווי פעילות מסחרית, במרכז העיר ירושלים.

בית המשפט קבע כי באופן בו חנה הנאשם, הוא יצר מצב בו משך כשעה לא הייתה אפשרות לפרוק ולטעון באופן חוקי במקום, וכי נהג הפורק או טוען סחורה נדרש להעמיד רכבו בנתיב היחיד הפנוי לעבר כלי רכב, ולחסום את התנועה ברחוב.

לפיכך הרשיע בית המשפט את המערער בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

3. לטענת המערער, טעה בית המשפט קמא בהימנעו מלקבוע כי החניה היתה חניה מותרת.

כן טען כי לא הוכח שבנסיבות המתוארות בכתב האישום היתה הפרעה של ממש לתנועה, כי לא הוכח שחנייתו גרמה בפועל להפרעה ממשית לתנועה.

עוד טוען המערער כי טעה בית המשפט שהתעלם מכך שבמקום החניה היחיד המיועד לנכים ברחוב, העמידה עיריית ירושלים מתקן למחזור בקבוקים.

4. סעיף 2 לחוק חניה לנכים קובע ארבעה תנאים מצטברים, המאפשרים חניית נכים במקום בו ככלל החניה אסורה:

" 2.  (א)  נכה רשאי להחנות את רכבו הנושא תג נכה (להלן - הרכב), במקום שאין החניה מותרת בו אם התקיימו כל אלה:

(1)  בסמוך למקום האמור, אין מקום חניה מוסדר לנכים או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה;

(2)  בסמוך למקום האמור לא מצוי מקום אחר שהחניה בו מותרת או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה;

(3)  החניה נעשית באופן שאין בה סיכון לעוברי דרך ואין היא מונעת מעבר חופשי להולכי רגל, לעגלות ילדים או לעגלות נכים;