משה ואח' נ' שם טוב ואח'

פסק דין

לפני תביעה במסגרתה עותרים התובעים כי בית המשפט יורה לנתבעים לפצותם בגין נזקי תאונת דרכים.

בכתב התביעה טענו התובעים כי התאונה ארעה שעה שרכב הנתבעים אשר עמד בצורה אלכסונית בנתיב השמאלי של הכביש החל בנסיעה לכיוון הנתיב הימני, כל זאת שעה שרכב התובעים עובר בנתיב הימני ועקב כך נגרמו הנזקים לרכב התובעים.

בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי האחריות לאירוע התאונה רובצת במלואה לפתחם של התובעים, מקום בו עמדה המשאית של הנתבעים ללא תזוזה , על שני הנתיבים גם יחד, תוך שהיא פועלת לפריקה או העמסה של מכולת זבל והתובע 1 אשר לא רצה להמתין עוד, בחר לנסות ולעבור בטווח שנותר בין נתיב הנסיעה לסף הכביש ורכבו ניזוק קלות.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ונתתי דעתי לעדויות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל. טעמי להלן.

השאלה המהותית הראשונה לה נדרשתי הנה השאלה האם חסמה המשאית את נתיב נסיעתו של רכב התובעים. בנוסף, וכפועל יוצא האם החלה המשאית בנסיעה, אם לאו.

בעניין זה מצאתי לבכר את גרסת התובעים.

מצאתי את עדותו של התובע 1 בפני כסדורה וככזו העומדת בקנה אחד עם האמור בכתב התביעה. ב"כ הנתבעים הפנה את שימת לבי לאמור בהודעת התובע 1 לחברת הביטוח באשר לתיאור הנזק. לא מצאתי כי יש באמור בהודעה לחב' הביטוח כדי סתירה מהותית או כדי ראיה אשר יש בה כדי כרסום בטענות התובעים.

הנהפוך הוא, מעיון בתיאור המפורט של התאונה אשר נכתב לכאורה יומיים לאחר האירוע, ניתן לראות כי מדובר באותן טענות עובדתיות ואפילו השרטוט אשר צורף תואם את גרסתו של התובע.

מאידך, מצאתי סתירות בין עדויות ההגנה. כך לדוגמא טען לכאורה הנתבע 1 כי העד הנוסף עמד בעת התאונה בחלק האחורי של המשאית. מאידך, מר מלכה אשר נשאל, מספר פעמים, היכן עמד – השיב כי עמד לכאורה בחלק הקדמי סמוך לנתיב הנסיעה של התובע.

אציין כי מדובר בסתירה מהותית נוכח טענת הנתבעים כי העד הנוסף סימן לתובע שלא להמשיך בנסיעה.

הנתבע 1 טען כי לעיתים מצטבר טור של רכבים אשר אינו יכול לעבור עקב הצורך בפריקה או איסוף של מכולה. מאידך טען מר מלכה כי דבר זה לא יתכן, שכן כדבריו "אני לא יכול לעצור את התנועה".

בנוסף, מיקום הנזקים והיקפם אינו תואם את גרסת ההגנה. מן התמונות אשר צורפו לעיוני (ת/1), עולה כי מקום הנזק הוא בסמוך לגלגל האחורי ובטמבון האחורי. לכאורה רוחבו של רכב התובעים זהה הן בחלק הקדמי והן בחלק האחורי. לא סביר בעיני כי מקום בו היה מבקש התובע לעקוף את רכב הנתבעים תוך שהנתיב חסום, היה מתמצה הנזק רק בנקודה ספציפית, אלא שסביר כי ניתן היה לחזות בו לאורכו של כל הצד השמאלי.

תמונות הנזק הממוקדות בנקודה ספציפית תומכות דווקא בגרסת התובעים על פיה אירוע התאונה התרחש שעה שרכב הנתבעים אך החל בנסיעה ונוצר מגע נקודתי בין שני הרכבים.

זה גם המקום לציין כי גם מקום בו היו מתקבלות טענות הנתבעים באשר לדרך התרחשות התאונה, היה ממילא מקום ליתן את הדעת לשאלת קיומה של רשלנות תורמת שעה שמדובר ברכב אשר חוסם שני נתיבי נסיעה, תוך שהוא עומד בצורה אלכסונית לאותם שני נתיבים.

באשר לנזק – הרי שהתובעים הציגו לעיוני דו"ח שמאי שנערך יומיים לאחר התאונה כמו גם דו"ח תשלום שכר טרחה השמאי ואישור חב' הביטוח ביחס לתשלומים. מהללו יש להסיק כי התובעים הרימו את הנטל המוטל עליהם לצורך הוכחת קיומו של הנזק הישיר.

הוסיפו התובעים ועתרו לפיצוי בהיקף של 500 ₪ בגין עוגמת נפש. פסיקתו של פיצוי בגין עוגמת נפש לעולם כפוף לשיקולו של בית המשפט. איני סבורה, מקום בו מדובר בנזק אשר מקורו באירועים נשוא התביעה, כי קיימת הצדקה לפסיקתו של פיצוי בגין עוגמת נפש.

סוף דבר,

אני מורה בזאת כי הנתבעים, יחד ולחוד, ישלמו לתובעים סך של 4,472 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (24.5.10) ועד למועד התשלום בפועל.

כן יישאו הנתבעים, ביחד ולחוד, בהוצאות ההליך בסך של 1,200 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.