משה ואח' נ' דנן ואח'

פסק דין

א. רקע:

בפני תביעה לפיצוי כספי בגין נזקים שנגרמו לתובעת 1, עקב מעשה גניבה שביצעה הנתבעת מס' 1 בביתה, בשעה שהועסקה כמטפלת/עוזרת לתובעת, באמצעות הנתבעת מס' 2.

סכום הפיצוי המבוקש, מורכב מפיצוי בגין יתרת סכום הגניבה שטרם הוחזר, על סך 9,000 ₪; פיצוי בגין עוגמת נפש על סך 20,000 ₪, וכן פיצויים "עונשיים" על מעשה הגניבה והתנהגות הנתבעים לאחר מעשה הגניבה, על סך 20,000 ₪.

התובעת 1 הינה בשנות השבעים לחייה והתובע 2 הינו בנה. התובעת הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כזכאית לשירותי עזרה וסיעוד (בהיקף של 9.75 שעות לשבוע). בזמנים הרלבנטיים לכתב התביעה, הועסקה הנתבעת 1 כמטפלת בביתה של התובעת, באמצעות הנתבעת 2, שהינה עמותה המספקת (בין היתר), שירותי סיעוד וסיוע לקשישים, בהתאם לקריטריונים שנקבעו ע"י המל"ל.

במהלך חודש 12/08, באחד מימי העבודה של נתבעת 1 בביתה של התובעת, גנבה הנתבעת 1 סכום כסף מזומן שהיה מונח בארון בגדים של התובעת. לאחר גילוי דבר הגניבה על ידי התובעת ובני משפחתה (בסמוך לאחר מכן), חתמה הנתבעת 1 לבקשתם, על הצהרה והודאה לפיה היא אכן נטלה, ללא רשות מהתובעת סך 10,000 ₪.

לאחר קבלת הדיווח אודות הגניבה מפי בנה של התובעת, הנתבעת 2 זימנה את הנתבעת 1 לשימוע ומשלא הופיעה אליו, היא פוּטרה מעבודתה, לאלתר.

הנתבעת 1 נחקרה במשטרה אודות הגניבה והוגש כנגדה כתב אישום בגינו (ת"פ 14061-06-09). במסגרת הסדר טיעון שהושג באותו תיק, הודאת הנתבעת נרשמה ללא הרשעה והוטל עליה צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 80 שעות. כן, היא חויבה לפצות את התובעת בסך של 1,000 ₪.

בישיבת ההוכחות בתיק זה (ביום 24/05/10), נשמעו עדויותיהם של התובעים וכן של נתבעת מס' 1, וגב' נירה שקדי, המשמשת, כמנהלת סניפה של הנתבעת 2 , בעפולה.

בסיום ישיבת ההוכחות, הצדדים הסכימו להצעת בית המשפט, לפיה פסק הדין יינתן על בסיס החומר שהוצג בפני בית המשפט (ללא סיכומים), כאשר הוּתר לצדדים לצרף פסיקה מטעמם, וכך הם עשו.

ב. תמצית טענות הצדדים:

לטענת התובעים, האחריות מוטלת לא רק על הנתבעת 1, אלא גם על הנתבעת 2, מכח אחריות שילוחית של מעבידה וכן ככל שהיא התרשלה כלפי התובעת. רשלנותה הנטענת מתבטאת בכך שהיא לא נקטה אמצעים סבירים, על מנת למנוע את מעשה הגניבה של הנתבעת 1, שהייתה תחת שליטתה ופיקוחה. הנתבעת 2 לא הנהיגה שיטה ראויה לשמירה ופיקוח על הנתבעת 2, ואיפשרה לנתבעת 2 לעבוד בבית התובעת, מבלי שביצעה את הבדיקות הראויות אודותיה, לרבות בדיקת מידת האמון שיש ליתן בה. לאור האמור, מוטל על כל אחת מהנתבעות לשפותה, ביחד ולחוד.

נתבעת 1 טוענת כי היא לא גנבה 10,000 ש"ח, אלא 8,000 ₪ בלבד. היא ביצעה את הגניבה בגין המצב הכלכלי העגום אליו נקלעה. לטענת הנתבעת, היא חתמה על הצהרתה תחת איומים ולחץ נפשי מצד התובעת ובני משפחתה. כמו כן, לטענתה, זויף הסכום שצוין בהצהרתה, לאחר חתימתה. הנתבעת 1 טוענת כי היא הודתה בגניבה והתנצלה בפני התובעים מיידית ואף הציעה להם להחזיר את הכסף שנלקח בתשלומים, אולם התובע 2 סירב לכך ובחר לפתוח מצידו, במסע נקמנות והכפשה.

הנתבעת 2 טוענת כי במועד קליטתה לעבודה, חתמה הנתבעת 1, בין היתר, על נהלי עבודה בגדרם הובהר לה כי אסור לה לקבל (לא כל שכן, לגנוב או ליטול, ללא הרשאה) , כל טובות הנאה ו/או כספים מכל סוג שהוא, מאת הקשישים אצלם הוצבה לספק שירותי טיפול. בנוסף, חתמה הנתבעת 1 על הצהרה לפיה הינה שומרת חוק ולא נפתח כנגדה כל תיק פלילי במשך שבע השנים האחרונות. התובעת 1 התגוררה בשכנות לנתבעת 1 והתקבלה לעבודה על ידי התובעת , ללא כל הסתייגות מטעמה או מטעם בני משפחתה. יתרה מכך, עם היוודע לתובעים דבר הגניבה, הם לא פנו לנתבעת 2 באופן מיידי.

לגופו של עניין נטען על ידי הנתבעת 2, כי המדובר בנסיבות העניין, בתובעת שקבלה שירותי סיעוד לצרכי עבודות ניקיון, כביסה וכדו', כאשר הפיקוח הצמוד והיומיומי על עבודתה, הינו בידי המטופל, קרי התובעת בעצמה.

אין מקום להטלת אחריות על הנתבעת 2 כמעבידה של הנתבעת 1, מקום שפעולת הגניבה בוצעה על ידי הנתבעת מס' 1, כפעולה מכוונת ומוּדעת, תוך כדי הפרת מסגרת ההרשאה שניתנה לה, לצורך ביצוע תפקידה. הגניבה בוצעה לתועלתה האישית של נתבעת 1, ולא למען המעביד, בניגוד להוראותיה ותוך כדי הפרתם. הגניבה בוצעה במפתיע ובהחבא ולא הייתה צפוייה, הן בעיני הנתבעת 2 והן בעיני התובעת בעצמה.

שתי שאלות עיקריות דרושות הכרעה בתיק זה. האחת, עובדתית, באשר לסכום הכסף שנגנב על ידי נתבעת 1. השנייה, משפטית, בעיקרה, באשר לשאלת האחריות של הנתבעת 2, כלפי התובעת, בנסיבות העניין.

ג. סכום הכסף שנגנב:

טענת התובעים הינה כי הסכום אותו גנבה הנתבעת 1 הינו 10,000 ₪, כאשר הסכום אותו היא נדרשת להשיב הינו סך של 9,000 ₪, שכן הנתבעת 1 השיבה, ביום 28/12/08 סך של 1,000 ₪. הנתבעת מאידך, טוענת כי הסכום שנטלה הינו 8,000 ₪, ולאחר שהשיבה לידי התובעת סך של 1,000 ₪, נותרה חייבת 7,000 ₪.

בחקירתה, העידה התובעת כי ידוע לה שסכום הכסף שנגנב מאחר והיאע הייתה "... סופרת את הכסף פעמיים ביום". (רא' עדותה בעמ' 4 שו' 26 לפרו'). כן היא העידה שמדובר בכסף שנאסף על ידיה ,לצורך רכישת תרופות ולצורך בר המצווה הקרב, של נכדהּ. כן, התובעת העידה כי כשנשאלה התובעת בחקירתה הנגדית אודות הרכבו ומיקומו של הסכום, השיבה: "היו שטרות של 100 ושל 200 ₪. הם היו בגומי ובתוך שקית. למטה הייתה הרבה ניירת." (רא' עדותה בעמ' 6 שו' 15 לפרו').