מרשנד נ' שמואלי (מלכי)

פסק דין

1.בפני תביעה כספית עקב הפרת הסכם שכירות בין התובע לבין הנתבעת, שלפיו הנתבעת שכרה דירה בת 30 מטר מהתובע, שהיה מחסן במקור.

בכתב התביעה, התובע עתר ל-22,181 ₪.

לטענתו מגיע לו דמי שכירות של 2,200 ₪ ועוד 200 ₪ כל חודש עבור ארנונה.

על מנת לבסס טענה זו, התובע צירף חוזה שכירות (להלן: החוזה) שנחתם ביום 1/1/09 לתקופה של שנתיים.

אולם יצויין מיד שעל פי האמור בחוזה, דמי השכירות הם 2,000 ₪.

אם כי התובע בעדותו טען: "בחודשים האחרונים היא שילמה 2,200 ₪ ויש חוזה על 2,300 ₪ + ארנונה..." (עמ' 3 לפרוטוקול שורה 9).

אין מחלוקת על כך שהנתבעת הייתה דיירת של התובע במשך 8 שנים עד שהיא פינתה את הדירה ביום 7/4/12, לטענת התובע ללא התראה מראש.

כמו כן אין מחלוקת בין בעלי הדין שעד חתימת החוזה לא נערך ביניהם כל מסמך בקשר לשכירות. לגבי נסיבות חתימת החוזה יש גרסאות שונות.

2.סכום התביעה בנוי כדלקמן:

(1) 8 חודשי שכר מיום פנוי הדירה עד תום תקופת השכירות.

8 2,200 ₪ = 17,600 ₪.

(2) חובות למיסי עיריה – 2,000 ₪.

(3) תיקוני נזק בדירה - 895 ₪.

(4) השלמת דמי שכירות עבור אפריל 2012 – 1,086 ש"ח

סך הכל 22,181 ₪.

בדיון הראשון בתביעה ביום 5/8/13, בהעדר הנתבעת, התובע חזר בו מעתירתו ל-17,000 ₪ מכיוון שבחלק מהתקופה בין אפריל לדצמבר 2012 הוא העניק עזרה לאדם הומלס ואפשר לו לגור בדירה.

לכן בית המשפט הגביל את תביעתו בראש נזק זה לדמי שכירות של חודשיים ופסק לטובתו 4,400 ₪.

באותו דיון על בסיס דברי התובע הוא זכה לפסק דין בסכום כולל של 7,295 ₪ ועוד 1,200 ₪ עבור הוצאות.

התובע הדגיש בעדותו שהתייחס לנתבעת כאל בת משפחה עקב יחסים קרובים לאביה ז"ל ולא מיהר להגיש את התביעה: