מרקוזון נ' מדינת ישראל

החלטה

1.מדובר בערר על החלטת בית משפט השלום בחיפה שניתנה ביום 4.5.2012 מפי סגן הנשיא כב' השופט א' סלאמה בגדרה פסל בית המשפט את העורר מלהחזיק ברישיון נהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו או עד חלוף 4.5 חודשים, לפי המוקדם מבין השניים.

2.כנגד העורר הוגש כתב אישום (דו"ח) המייחס לו נהיגה במהירות מופרזת של 157 קמ"ש בדרך שאינה עירונית, בקטע כביש בו המהירות המקסימאלית המותרת עומדת על 90 קמ"ש. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לפסול את העורר מהחזקת רישיון נהיגה עד תום ההליכים כנגדו.

3.בהחלטתו ציין בית משפט השלום כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. מדידת המהירות נעשתה באמצעות מכשיר "דבורה" כאשר רכבו של העורר נסע בודד בנתיב הימני וננעל על ידי המכשיר כמתחייב. השוטר אשר שמר על קשר עין עם העורר ציין במפורש כי לא היו כלי רכב בזמן המדידה והנעילה עד לעצירתו. עוד ציין בית משפט קמא כי מעיון בזיכרון הדברים להפעלת המכשיר עולה כי השוטר ביצע את הבדיקות המתחייבות, לרבות בדיקת המכשיר בתחילת המשמרת ובסיומה וכי המכשיר נמצא תקין. בית המשפט דחה את טענת העורר לפיה היה על התביעה לצרף, עם הגשת כתב האישום אישור בדיקה תקופתית של מכשיר הדבורה בציינו כי אכן מדובר בחומר ראייתי רלוונטי שיוצג בבוא העת, ככל שתהיה כפירה בו. אולם בשלב זה די בביצוע הבדיקה בתחילת המשמרת ובסיומה כדי להצביע לכאורה על תקינותו של מכשיר הדבורה. הוא הדין לגבי הטענה הנוספת שהעלה הסנגור בדבר העדר תנועה עד לטווח של 50 מטרים. בשים לב לדברי השוטר כי הרכב היה בדד מאז המדידה ועד העצירה הרי שמתקיימות ראיות לכאורה גם לעניין הטווח הנדרש.

בבואו לבחון את מסוכנותו של העורר, הפנה בית משפט קמא לעברו העשיר בעבירות תנועה הכולל 11 הרשעות רובן בעבירות של נהיגה במהירות מופרזת, כאשר העבירה האחרונה הנה מחודש ינואר 2011. בהתחשב בכך שהעורר נוהג משנת 1991, הרי שמדובר בעבר תעבורתי המעיד על מסוכנות, על אחת כמה וכמה כשלעבר זה מצטרפת הנסיעה הנוכחית במהירות של 157 קמ"ש.

חרף האמור, ומתוך התחשבות בנסיבותיו האישיות של העורר ועל מנת שהפסילה תהיה מידתית ומאוזנת, הורה בית המשפט קמא להעמידה על תקופה של 4.5 חודשים בלבד או עד תום ההליכים, לפי המוקדם מבין השניים.

4.לטענת העורר שגה בית משפט קמא בשתי נקודות - בקבעו כי אין הכרח בשלב זה בהצגת אישור בדיקה תקופתית של מכשיר הדבורה ובקבעו כי אין משמעות להעדר ציון בחומר הראיות להעדר תנועה בטווח של 50 מטרים מהרכב הנמדד. בשתי טענותיו אלה הסתמך העורר על פסק דינו של בית משפט לתעבורה בבאר שבע אשר ניתן ביום 14.9.2009 מפי השופט אופיר אלון. שם נקבע בין היתר כי על המדינה לצרף עותק מצולם של דו"ח הבדיקה התקופתית הכולל את מספר המכשיר, תאריך בדיקתו ותוצאותיה לכל דו"ח המוגש לתביעה לצרוך הגשתו ככתב אישום לבית המשפט. באותה פרשה הוסיף השופט אלון כי להבדיל מפרשת בראונשטיין שם הוגדר הנושא כראוי ורצוי, הרי כאן מדובר בראייה אשר מהווה חלק בלתי נפרד וחיוני מחובת התביעה להוכיח את תקינותו ודיוקו של המכשיר. גם טענתו השניה של העורר בפניי נסמכת על פסק דינו הנ"ל של השופט אלון שם נקבע כי על השוטר לציין באופן מפורש כי הרכב הנמדד היה לבדו בנתיב הנסיעה במרחק של 50 מטרים. בעניינו ציין אמנם השוטר כי הרכב היה לבדו אך לא במרחק של 50 מ'.

5.המשיבה טענה כי ההשגות אותן מעלה העורר מקומן להתברר בהליך העיקרי וכי בכל מקרה לנוכח ההלכה שנקבעה בפרשת בראונשטין, תעודה לגבי בדיקה חצי שנתית ותקינות משכיר בדיקה מעין זה, אינה מהווה חלק מראיות התביעה. כל שעל התביעה להוכיח שהשוטר בדק את המכשיר לפני תחילת המשמרת ובסיומה ומצא אותו תקין. לעניין 50 המטרים הפנתה המשיבה לכך שהשוטר ציין כי רכבו של העורר היה בדד וכי בכל מקרה זו שאלה שעל השופט להכריע בה בשלב ההוכחות. עוד בהקשר לראיות לכאורה הפנתה המשיבה לכך שמייד משנתפס העורר הוא הביע חרטה וטען שהדבר לא יקרה שנית.

6.בפתח הדברים אני רואה להפנות למושכלת ראשונים לפיה כל שעל התביעה להציג בשלב זה של הדיון בפן הראייתי הנו קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה. כבר נאמר רבות כי לא מוטלת על התביעה החובה להוכיח כבר בשלב זה את כתב האישום שכן לא הרי ראיות לכאורה כהרי ראיות להוכחת אשמתו של הנאשם. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בבש"פ 6187/95 מ"י נ' אלעבד, תק-על 95 (3) 653, שם נקבע כי:

"בדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים שומה על שופט ליתן דעתו לכך שאין הוא יושב לדין במשפט גופו, וכי לעת סיומו של ההליך אין הוא מכריע בדין אם לחייב נאשם ואם לזכותו. חלילה לו לשופט להידרש לבקשה למעצר כמו שהייתה הכרעת דין. אם כך יעשה, לא אך יערב מין בשאינו מינו, יקדים את המאוחר למוקדם ויביא לכפל בהליכים, אלא שעלול הוא, ולו מבלי משים, לשבש את ההליכים לגופם לכשיגיע זמנם".

7.ב"כ העורר סמך יהבו על פסק דינו של בית משפט לתעבורה בבאר שבע שעם כל הכבוד אינו מהווה הלכה מחייבת או מנחה. אותה הכרעה נעשתה על סמך תשתית ראייתית מסוימת שהוצגה בפני בית המשפט ואינה מהווה הלכה שיש לילך בדרכה. בהחלט ייתכן שבית משפט אשר ידון בתיק העיקרי במקרה דידן יגיע למסקנה שונה מזו אליה הגיע בית המשפט בבאר שבע. חילוקי דעות בין ערכאות מקבילות אינו מחזה נדיר וכל עוד לא ניתן פסק דין מעם ערכאה גבוהה יותר המכריע בסוגיה, אין לומר כי בית המשפט כבול או מונחה לאמץ את הכרעתו של בית משפט המקביל לו באותה ערכאה. אף דברים אלה הנם בבחינת מושכלות יסוד הברורים ונהוגים בשיטתנו המשפטית (ראו סעיף 20 לחוק יסוד – השפיטה).

נוכח דברים אלה ברי כי בית המשפט שידון בענייננו בתיק העיקרי אינו כבול או מונחה על ידי פסק דינו של השופט אלון ואפשר ויגיע לתוצאה שונה.

8.למעלה מן הנדרש אציין כי לא ברור לי מדוע ראה כב' השופט אלון לאבחן את המקרה שעמד בפניו מן ההלכה שנקבעה בפרשת בראונשטיין. נכון הוא ששם עמד למבחן מכשיר מדידה מסוג אחר, אך ההגיון שהנחה את בית המשפט שם כוחו יפה גם לגבי מכשיר הדבורה. באותה פרשה נקבע כי על התביעה להוכיח שמכשיר הממא"ל (שבו דובר באותו עניין) היה תקין בעת הפעלתו. לצורך כך על התביעה להוכיח לכל הפחות שהשוטר בדק את המשכיר ומצא אותו תקין לפני תחילת המשמרת ובסיומה. עוד נקבע כי הבדיקה העונתית החצי שנתית "רצויה היא ואף דרושה" אולם אין היא חייבת להיות חלק ממערכת הראות של התביעה. בהמשך להלכה זו נקבע בבתי המשפט המחוזיים כי מקום שההגנה מעלה טענה לגבי תקינות המכשיר ומבקשת להמציא לידיה לצורך הוכחת טענתה את החומר הרלוונטי, לרבות הבדיקה התקופתית, על המאשימה להמציא הבדיקה לידיה שאם לא כן תקום חזקה לפיה היה בחומר כדי לפעול לחובת המאשימה. הדברים נאמרו אמנם לגבי מכשיר מסוג אחר מזה שבו נעשה שימוש בענייננו, אולם כפי שציינתי לא ברור יסוד האבחנה בין אותו מכשיר לבין מכשיר הדבורה שבו נעשה שימוש במקרה דידן. זאת בייחוד לנוכח קביעתו של השופט אלון עצמו כי מדובר במכשיר אמין ומדויק לצורך מדידת מהירות נסיעתו של רכב בסטייה של עד 3 קמ"ש מהמהירות עליה מצביע המכשיר.

דברים אלה נאמרים למעלה מן הצורך שכן מקומן של הטענות אותן מעלה העורר להתברר בהליך העיקרי. ככל שיראה בית המשפט לאמץ את הכרעתו ומסקנתו של כב' השופט אלון ולילך בדרכו, אפשר וימצא לזכות את העורר בסופו של ההליך. אך קיימת אפשרות שבית המשפט לא יראה עצמו כבול לאותה החלטה שכאמור אינה מחייבת.

הוא הדין לגבי טווח המרחק והחובה לציין את הדברים באופן מפורש במסגרת הדו"ח.

9.לאור מקבץ האמור, נותר לבחון באם יש בתשתית הראייתית כפי שהוצגה כדי להוות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. הוצג בפניי זיכרון הדברים להפעלת מכשיר הדבורה שנרשם על ידי השוטר במקרה דידן. לפי אותו רישום תקינותו של המכשיר נבדקה בתחילת המשמרת ובסיומה והוא נמצא תקין. עוד צוין כי רכב המטרה היה בודד בכיוון תנועתו וכי נשמר עמו קשר עין רציף עד לעצירתו. מדו"ח השוטר המלווה עולה כי בפני העורר הוצגה המהירות שנרשמה במכשיר 162 קמ"ש. הלה לא הכחיש את הממצא אלא ציין רק "מצטער, זה לא יקרה שנית". לדעתי, צדק בית משפט קמא בקבעו כי יש בראיות שהוצגו מטעם המשיבה כפי שפורטו לעיל, כדי להוות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר.

על המסוכנות העולה מהעורר אין צורך להכביר מילים. הן לנוכח עברו המכביד הכולל מספר רב של הרשעות, מרביתן בעבירות של נהיגה במהירות מופרזת והן לנוכח נסיבות העבירה נשוא הדיון כאן, לא יכול להיות ספק כי מדובר במי שאחיזתו בהגה עלולה לסכן את ציבור הנהגים הנקרים בדרכו. חסד נעשה עם העורר משראה בית משפט קמא להגביל את תקופת הפסילה ולהעמידה על 4.5 חודשים. מסוכנותו של העורר הנה כה רבה עד שלא היה מקום להתחשב בנסיבותיו האישיות אלא ליתן בכורה לאינטרס הציבורי ולחובה להגן על הציבור מפני נהגים פורקי עול הנוהגים בצורה פרועה ומסכנים את ציבור הנוסעים. בייחוד כאשר מדובר במי שנושא על גבו הרשעות רבות בעבירות דומות.

10.סיכומו של דבר, בית משפט קמא בחן נכונה את הראיות שהוצגו בפניו ואת המסוכנות הנשקפת מהעורר ומסקנותיו מנומקות היטב ומבוססות בדין. לאור זאת אין כל מקום להתערב בהחלטתו.

אני מורה על כן על דחיית הערר.

המזכירות תמציא החלטה זו לב"כ הצדדים.