מרקוביץ ואח' נ' מויאל

החלטה

בפני בקשה למתן רשות להגן בגדרה של תובענה כספית שהוגשה בסדר דין מקוצר.

לאחר שבחנתי את כתב התביעה, ואת הטענות שהעלתה הנתבעת בבקשתה למתן רשות להגן, מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכותי כקבוע בתקנה 205 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 (להלן "תקנות סדר הדין האזרחי") וליתן רשות להגן על יסוד הנטען בבקשה בלבד וכן לקבוע את סדרי הדין בתיק.

המסגרת הנורמטיבית

1.תקנה 205 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת בזו הלשון : "בית המשפט או הרשם יחליט בבקשת הרשות להתגונן על יסוד הבקשה וחקירת המצהיר, ואולם רשאי הוא ליתן רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד, ורשאי הוא, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לדחות בקשת רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד".

מטרת ההליך של סדר דין מקוצר היא למנוע דיון בתובענה רק אם ברור ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ראה ע"א 544/81 מנחם קיהל בע”מ נ' סוכנות למכוניות הים התיכון, פ"ד לו(3) 518, 524; ע"א 9654/02 חב' אחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נט(3) 41, 46).

ודוק - בשלב של בקשת רשות להתגונן, די אם הנתבע מראה הגנה אפשרית ואין בודקים כיצד יוכיח את הגנתו או את טיב ראיותיו. בשלב זה גם אין שקילת מהימנות או קביעת ממצאים ודי לנתבע להראות הגנה אפשרית ולו בדוחק על מנת להצדיק מתן רשות להתגונן (ראה ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז(5) 133, 138; א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהד' עשירית, עמ' 402-403; י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד' שביעית, עמ' 675-677).

הנטייה בפסיקת בית המשפט הינה, ככלל, ליתן רשות להתגונן כאשר טענות ההגנה מעלות סוגיות המצדיקות בחינה בדרך של בירור התובענה לגופה (ראה ע"א 3300/94 צול ניהול פרויקטים  בע"מ נ' בנק מזרחי מאוחד בע"מ).

המבחנים הרלבנטיים לצורך מתן רשות להגן רוכזו בע"א 10189/07 - עזרא ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ. תק-על 2009(2), 3631 מפי כב' השופט י' דנציגר:

"התביעה בסדר דין מקוצר הינה חריג להליכי התביעה הרגילים ובמסגרתו עשוי בית המשפט להכריע בתביעה, כולה או חלקה, על סמך האמור בכתב התביעה ובבקשה לרשות להתגונן, כמו גם על בסיס הדיון המתייחס לבקשה זו בלבד. בית המשפט יסרב להעניק לנתבע רשות להתגונן רק אם ברור על פניו ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו.... מכאן, שבירור בקשת הרשות להתגונן לא ישמש תחליף לדיון בתביעה גופה והוא לא יכול לבוא במקום משפט בתיק. יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט מלץ: "ההלכה היא, שבבחינת בקשת רשות להתגונן מספיקה הגנה לכאורה להצדקת הבירור המשפטי, ואין צורך לפסוק בדבר טיב הזכויות והטענות לגופן. הנתבע איננו נדרש להוכיח את גרסתו, אלא רק להראות הגנה אפשרית. השופט מצדו לא ייכנס לבחינת שאלות של מהימנות. אפילו חוסר אמון בטענות ההגנה איננו יוצר כשלעצמו בסיס לאי מתן הרשות. הדיון אינו אלא בחינה ראשונית של העניין... הרשות תוענק, אם התצהיר על פניו (יחד עם החקירה הנגדית, כשמתקיימת) מגלה טענה, שאם תוכח במשפט תהווה הגנה מפני התביעה. ויודגש: אין צורך להגיע למסקנה שלנתבע סיכוי טוב בהגנתו; מספיקה המסקנה, שאם תתקבל גרסת הנתבע כמהימנה - אזי יש לו סיכוי כלשהו להצלחה. לטובת התובע ניתן לפסוק רק, כאשר אין ספק בכך, שאין לנתבע הגנה כלשהי, ולא התעוררה כל נקודה הגיונית, שאפשר לטעון לטובת הנתבע." [ע"א 518/87 פטלז'אן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (לא פורסם, 25.11.93)].

2.באשר למתן החלטה בהתאם לתקנה 205(ג), הרי שבהתאם להלכה הפסוקה ניתן לעשות שימוש בתקנה וליתן רשות להגן על יסוד הבקשה בלבד וזאת לצורך ייעול וקיצור ההליך המשפטי, ובלבד שבית המשפט השתכנע כראוי, על יסוד החומר שבפניו, שקיימת הצדקה ליתן רשות להגן על יסוד הבקשה בלבד - סמכות זאת מבוססת לאמור בין היתר על שיקולים של יעילות הדיון, חסכון זמן שיפוטי וחסכון בהתדיינות.

יפים, בהקשר זה, קביעותיו של בית המשפט העליון ברע"א 1264/08 סלאמה מונדר ואח' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ:

"... שלשם ייעול הדברים, חסכון זמן שיפוט והתדיינויות, שעה שמשוכנע בית המשפט או הרשם כי יש מקום למתן רשות להתגונן, יכול הוא ליתנה בלא דיון. כל כך, והרי לכל היותר יהא צורך במקרה כזה בבירור ממצה, אך לא נפגעו זכויות התובע "בשורה התחתונה" המהותית של התיק. מה שאין כן כשמבקש בית המשפט לדחות את הבקשה, קרי, להעמיד את הנתבע בפני "שורה תחתונה" הסוגרת את התיק; אזי יש צורך בטעמים מיוחדים.." וכן "...כאן המקום לציין בהטעמה, כי סמכות זו לפי התקנה כמובן אינה בחינת מובן מאליו, שכן הכלל הוא חקירת המצהיר, ועל כן פשיטא גם שעל בית המשפט או הרשם להשתכנע כראוי כי החומר אשר לפניו מצדיק החלטה ללא דיון. מטרת התיקון לתקנה היא ייעול ההליכים, וכמובן על הייעול להשתקלל בין שאר הרכיבים ".

לא למותר לציין כי, בנסיבות בהן יש סיכויים טובים לקבלת הבקשה, הרי שקבלת הבקשה עוד קודם לדיון, הינה אף בגדר האינטרס של התובע, אשר לא יהא עליו להמתין עד לדיון בבקשה וממועד זה יחל ניהול התיק באופן רגיל , דבר אשר בסיכומו של דבר יוביל להתארכות ההליך.

מן הכלל אל הפרט - בנסיבות העניין לאחר עיון בבקשה, כאמור, ראיתי לנכון להכריע בה ללא דיון במעמד הצדדים.

3.כך, אין חולק כי בבסיס התובענה עומד - הסכם-זיכרון דברים שנחתם בין הצדדים ביום 19/08/13 ובו הסכימו הצדדים מרצונם החופשי על חילופי מחזיקים בנכס מושכר (מסוג חנות) תמורת תשלומים שהתחייב המבקש לשלם לידי המשיבות וזאת בכפוף לקיום תנאי מתלה, לפיו נקבע והוצהר כי כניסת ההסכם לתוקף מותנית בקבלת הסכמתו של בעל הנכס המושכר לחילופי המחזיקים בקניינו.

לטענת המשיבות, תנאי המתלה התקיים בנסיבות בהן פנייתן אל בעלי המושכר נענתה בחיוב ובעל החנות אף נתן ברכתו המלאה בברכת "אור ירוק" לחילופי המחזיקים/שוכרים בהתאם לתנאי הסכם ההתקשרות של התובעים עם בעלי החנות רק בהחלפת השמות בבחינת AS-IS - כך לפי הטענה. המשיבות מוסיפות וטוענות כי, בניגוד לקבוע בהסכם, ביקש המבקש כי הסכם השכירות החדש יחתם במקום מולו- כפי שנקבע בזכרון הדברים- אל מול חברה בע"מ אשר המבקש אף אינו בעליה. לאור האמור - לטענת המשיבות- בצדק סירב בעלי הנכס, בסיכומו של דבר, להחלפת המשכירים. בנסיבות אלו, טוענות המשיבות לסעדים כספיים הנובעים מהפרת ההסכם על ידי הנתבע.

הנתבע מנגד טוען כי העסקה הותניתה בהסכמתו של בעל הנכס וחתימת חוזה בינו לבין בעל הנכס – תנאי אשר לא התקיים ומשכך, לא העביר את הסכום אשר התחייב להעביר לתובעות. לשיטתו, ביום 12/09/13 הוא שוחח עם בעל הנכס ולהפתעתו הגמורה בעל הנכס השיב כי לאחר בירור, החברה שהנתבע רצה לפתוח בשותפות עמה את בית הקפה, הינה חברה מוגבלת ולכן הוא סרב לחתום על החוזה – אל מול החברה ואף אל מול הנתבע עצמו. הנתבע מוסיף וטוען כי הצדדים חתמו על חוזה על תנאי אשר מטבעו מעמיד את החוזה בתקופה של אי וודאות לגבי התקיימותו וזאת, כאשר מחד, הצדדים מחויבים לחוזה עליו חתמו ואשר בו נתנו את הסכמתם, אך מאידך, החובה שלהם לקיים את החוזה תכנס לתוקף רק כאשר יופעל התנאי. לטענת הנתבע, בכל תקופת אי הוודאות הזאת החוזה אינו תקף ולא ניתן לתבוע את אכיפתו.

4. לאחר שעיינתי בבקשה, הנני סבורה – מבלי לקבוע מסמרות ובשלב זה בלבד כי הגנתו של הנתבע אינה בגדר "הגנת בדים" ומשכך הנני סבורה כי יש מקום להעניק לנתבע רשות להתגונן ביחס לכל רכיבי תביעתן של התובעות.

בהקשר זה, הרי שטענת אי התקיימות תנאי מתלה שמכוחו פקע תוקף ההסכם שבין הצדדים עליו מבוססת התביעה, הינה טענה משפטית- עובדתית אשר ראויה להתברר ע"י בחינה מקיפה של הראיות דבר המצדיק מתן רשות להגן. יתרה מכך, שלובים בטענה אלמנטיים פרשניים אשר אף הם טעונים בירור עובדתי – על דרך בחינת גרסאות שני הצדדים והשוואתם.