מרעי נ' חסן ואח'

פסק דין

מבוא

התובעת ילידת שנת 1950, עקרת בית, הגישה תביעה לפיצוי בגין נזק גוף שלטענתה נגרם לה בתאונת דרכים מיום 14.4.05. התביעה הוגשה והתנהלה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן:"חוק הפלת"ד).

תמצית טענות הצדדים

לטענת התובעת, במועד התאונה האמור, היא ביקשה לרדת מרכב בו נהג הנתבע מס' 1, החליקה ונפלה. כתוצאה מכך נגרמו לה חבלות קשות בכף רגל שמאל ובקרסול שמאל.

על פי כתב התביעה, לאחר התאונה, פנתה התובעת לבית חולים האנגלי בנצרת שם בוצע לה צילום רנטגן שהדגים שבר בפטישון חיצוני בקרסול שמאל. לתובעת בוצעה חבישה אלסטית של הקרסול והומלץ לה על הליכה בקביים ללא דריכה על רגל שמאל. בהמשך הייתה התובעת במעקב רפואי ואף קיבלה טיפולי פיזיותרפיה.

התובעת חזרה מטענתה לנכות כתוצאה מהתאונה. התובעת מבקשת לפצותה בגין החזר הוצאות לעבר, עזרת צד ג' לעבר וכאב וסבל.

הנתבע מס' 1 לא התגונן כנגד התביעה והנתבעת מס' 2 לא נתנה לו כיסוי ביטוחי לאור הכחשתה את נסיבות התאונה.

לטענת הנתבעת מס' 2 (להלן:"הנתבעת"), דין התביעה נגדה להידחות מאחר וכופרת בנסיבות התרחשות התאונה ולטענתה, התובעת נפגעה בנסיבות אחרות שאינן עונות להגדרת תאונת דרכים. בנוסף, מכחישה הנתבעת את הקשר הסיבתי בין מגבלות התובעת לתאונה בה עסקינן.

ראיות הצדדים

מטעם התובעת העיד הנתבע מס' 1 שהינו גיסה של התובעת (בעלה של אחותה) והתובעת עצמה. הנתבעת לא העידה עדים מטעמה והגישה מסמכים בכתב. הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

דיון ומסקנות

לאחר שקילה ובחינה של טענות הצדדים, המסמכים שהוגשו והעדויות שנשמעו, אני קובעת שהתובעת לא עמדה בנטל להוכיח, כי נפגעה בנסיבות העונות על הגדרת תאונת דרכים ועל כן דין תביעתה להידחות מהנימוקים שיפורטו להלן.

מהראיות שהוצגו עולה, כי בניגוד לנטען בכתב התביעה, התובעת לא פנתה ישירות לאחר התאונה לבית חולים האנגלי, אלא קודם לכן פנתה לרופא שלה ד"ר סמיר מועמר. התובעת לא צירפה מסמך זה לכתב הטענות מטעמה ואף לא לחומר הראיות אותו הגישה במהלך הדיון. מסמך זה הוצג לראשונה ע"י הנתבעת בדיון ההוכחות וסומן על ידי נ/2. מסמך זה מתאר את גרסתה הראשונית של התובעת מייד בסמוך לאחר פגיעתה. בסעיף תלונות התובעת נרשם "נקיעת קרסול שמאלי היום". אין אזכור לחבלה כתוצאה מנפילה מרכב ואין אזכור לכך שהתובעת בכלל נפלה. מצאתי לייחס חשיבות למסמך זה מאחר וכאמור הוא מתאר את גרסתה הראשונית והאותנטית של התובעת לאחר שנפגעה. אציין, כי העובדה שהתובעת נמנעה מלצרף מסמך זה ואף לא הזכירה בכתב התביעה את העובדה שפנתה קודם לרופא שלה טרם פנייתה לבית חולים למרות שבעדותה לפני אישרה שפנתה תחילה לקבלת טיפול רפואי אצל ד"ר מועמר (עמ' 6 ש' 11-15) מעוררת תמיהות ותורמת להתרשמותי מהתובעת.

זאת ועוד, התובעת צירפה תעודת חדר מיון מיום התאונה. בכותרת התעודה היכן שנרשמת התייחסות האחות נרשם "לדבריה סובבה הקרסול השמאלי ברחוב". בהמשך, כאשר הופנתה התובעת לקבלת טיפול אצל רופא אורתופד נרשם "לדבריה היום בזמן ירידה מרכב בחניון לשכת משרד עבודה החליקה ונחבלה בקרסול שמאל". לא קיבלתי כל הסבר המניח דעתי מדוע נרשמו בתעודת חדר מיון שתי גרסאות שונות. תחילה גרסה אחת שנמסרה לאחות ועל פי הכתוב מדברי התובעת של נקיעת רגל ברחוב ללא סיפור של נפילה מרכב ובהמשך שונתה הגרסה אף היא מפי התובעת ולראשונה הופיעה מעורבות רכב במנגנון הפגיעה וכן צויינה העובדה שהתובעת נפלה.

סתירה נוספת נמצאה בין ההודעה שמסרה התובעת במשטרה (נ/ 1) לעומת גרסתה בעדותה לפני. למשטרה מסרה התובעת, שאחרי שיצאה מלשכת התעסוקה, היא לא יכלה להמשיך ללכת ולכן התקשרה לאשתו של אחיה על מנת שתבוא לקחת אותה ברכב שלה ואז הלכה לרופא המשפחה. לעומת זאת בעדותה לפני העידה התובעת, כי היא יצאה מלשכת התעסוקה והרגל שלה התנפחה ואז היא לקחה מונית שהביאה אותה לרופא שלה (עמ' 5 ש' 26-28). כאשר נשאלה התובעת על הסתירה האמורה, ענתה שהסיפור עם אשתו של האח היה אחרי בית החולים (עמ' 6 ש' 25-28). דברים שעומדים כאמור בסתירה להודעה שמסרה התובעת במשטרה.

על מנת לתמוך בגרסתה, זימנה התובעת את הנתבע שלגביו נטען, כי נהג ברכב בעת התאונה. כבר כעת אציין, כי הנתבע הינו קרוב משפחה של התובעת ונשוי לאחותה ולפיכך יש לבחון את עדותו בזהירות המתבקשת. התובעת ואף הנתבע לא הותירו עלי רושם אמין.

התובעת העידה, כי ישבה ברכב מאחור מאחורי הנהג (עמ' 9 ש' 3). הנתבע אישר טענה זו וטען שהתובעת פתחה את הדלת מצד שמאל (עמ' 14 ש' 14-15). כבר כעת אציין, כי עדויותיהם בעניין זה של התובעת והנתבע לא היו אמינות בעיני. אין זה סביר בעיני, שהתובעת שהינה אישה מבוגרת והיא והנתבע היחידים ברכב, תתיישב בכיסא מאחורי הנהג ולא ליד הנהג. לא מן הנמנע, כי אכן זה נעשה על מנת להסביר כיצד התובעת נפגעה בקרסול שמאל ומשכך עליה לשבת בצידו השמאלי של הרכב. התובעת הסבירה, כי לא ישבה מקדימה, כי היו שם דברים ירקות ודברים לילדים וכן שקיות וקרטונים ומצרכים לבית (עמ' 8 ש' 32 עמ' 9 ש' 24). הנתבע העיד, כי קנה דברים בנצרת לבית, ירקות ודברים לבית ושקיות וקרטונים והוא שם אותם מאחור בצד השני (עמ' 13 ש' 18-30) ותכנן לנסוע לבקר חבר ביפיע (עמ' 13 ש' 6-11). גם אם אקבל טענת הנתבע, כי ערך קניות בבוקר בנצרת ושם אותם דווקא במושב הקדמי ועם כל הקניות תיכנן להמשיך לחבר ולאחר מכן לחזור ליפיע, אין זה סביר בעיני, כי גם אם היו דברים מסויימים במושב הקדמי, הוא לא יכול היה להעבירם למושב האחורי על מנת לאפשר לתובעת לשבת בנוחות מקדימה ולא מאחור עם כל החפצים אותם טען ששם במושב האחורי. גרסתם זו אינה סבירה בעיני ומצאתי אותה לא אמינה.

יתרה מזאת, רכב הנתבע עצר לתובעת עת היא עמדה בתחנה, כך שדלת ימין קרובה יותר אליה וטבעי יותר שהתובעת תיכנס דרכה למכונית. אין זה סביר בעיני שהתובעת הקיפה את המכונית מהכביש על מנת להיכנס מהדלת המרוחקת יותר. התובעת העידה, כי עשתה סיבוב ועלתה מהדלת שמאחורי הנהג (עמ' 9 ש' 10-11). התובעת אף ציינה, כי לא היו רכבים ולא הייתה תנועה (עמ' 9 ש' 13) ועל כן משכך אני מבינה, כי לגישתה לא הייתה כל בעייה שתקיף את הרכב ותיכנס מהצד השני מהכביש. טענה זו נסתרה על ידי הנתבע בעדותו שהעיד, כי כל הזמן יש תנועה בכביש במקום בו עמדה התובעת (עמ' 14 ש' 8-9).

זאת ועוד, לאחר שהתובעת נפלה, היא טענה, כי נעמדה מייד והתביישה, כי הרגישה נבוכה, וניקתה את הבגדים שלה מהעפר. הנהג (היינו הנתבע) לא ירד, אלא רק הסתכל עליה והיא אמרה לו שילך (עמ' 11 ש' 16 – 17). לעומת עדות זו, העיד הנתבע, כי ראה אותה נופלת וירד מהרכב ושאל אותה מה קרה (עמ' 14 ש' 32)