מרמונטוב נ' מדינת ישראל

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו (כב' השופטת נועה פראג-לבוא), אשר ביום 01.02.11 גזרה את דינו של המערער בעבירות של נהיגה בשכרות וגרימת תאונת דרכים, תוך כדי כך, לעונשים שונים, בהם פסילה בפועל לשלוש שנים, ועוד קודם לכן, ביום 30.01.11 הרשיעה אותו לאחר שמיעת ראיות בעבירות בהן הואשם.

כתב האישום ייחס למערער את העבירות שצוינו לעיל, בהתאם לעובדות, לפיהן, ביום 17.02.08, בשעות הצהריים, נהג את רכבו, שבליטר אוויר נשוף בריאותיו נמצא יותר אלכוהול מאשר חמצן, בשיעור של 1,340 מק"ג.

תוך כך, בהגיעו לצומת מרומזרת בכביש 44, לא נתן דעתו לדרך, לא עצר ופגע חזית אחור ברכב יונדאי שעמד.

בתאונה נחבל נהג היונדאי וניזוקו כלי הרכב.

כפי שנכון אמר בית משפט קמא, בהכרעת דינו, המחלוקת בנסיבות הייתה אחת והיא:

"התביעה מבקשת שבית המשפט יקבע כי הנאשם שתה טרם התאונה, ... ההגנה מבקשת שייקבע שהנאשם שתה לאחר התאונה..."

הנאשם הודה כבר בתשובתו לאישום באחריותו לתאונה ושהיה שיכור כפי שנטען, אלא לגרסתו, מיד לאחר התאונה, פתח את תא המטען של רכבו, נטל משם בקבוק וויסקי, שהתכוון לתת במתנה לפועל שלו, וחגג את קרות התאונה בשתייה כדת.

בית משפט קמא, לאחר שבחן היטב את הראיות, בחר לאמץ, תוך קביעת מהימנותו של עת/2, שוטר שהגיע למקום התאונה, כי המערער, לאחר הגעתו שלו השוטר, פתח את תא המטען, הוציא בקבוק אלכוהול, השוטר סירב לו לשתות ממנו ובתגובה שפך המערער את תכולת הבקבוק לכביש ושבר את הבקבוק.

המערער, בשום מקום, לא באמרותיו בחקירה ולא בעדותו בבית המשפט, לא טען כי שתה מן הבקבוק בטרם הגיע השוטר, אלא טען שגרסתו של השוטר אינה נכונה. בנוסף לעדותו של השוטר, העיד את בניו, אשר סתרו את עדויותיו, העידו כי ראו את אביהם שותה לשכרה אחרי התאונה.

ב"כ המערער טוען, שאפילו המעורב, כלומר הנהג של הרכב הנפגע, בעדותו בפני בית המשפט אמר שלא הבחין בריח אלכוהול הנודף מהמערער.

בית משפט קמא ציין עובדה זו בהכרעת הדין, אך לא ייחס לה חשיבות ורשאי היה לעשות זאת, לאור העובדה שמדובר במי שאיננו מומחה בשאלות מסוג זה, היה נפגע בתאונה שהתרחשה מקרוב, שפונה אח"כ באמבולנס, דעתו ודאי לא הייתה נתונה ל"הוכחת" שכרותו של המערער, ולכן, משקל עדותו בעניין זה אינו רלוונטי.

בית משפט קמא, בהכרעת דינו, נתן משקל משמעותי לעובדה שב"כ המערער לא חקר חקירה נגדית משמעותית את עד התביעה, השוטר אשר הגיע למקום והעיד על ניסיונו של המערער לשתות מן הבקבוק, בוודאי לא בנקודות שלהן טען בסיכומים לעניין מועד השתייה ועצם השתייה.

בסופו של יום, קביעותיו של בית משפט קמא, כי המערער שתה טרם התאונה ולא אחריה, כפי שטען, בוססו על קביעות מהימנות של עד התביעה לעומת אלה של עדי ההגנה, וההלכה היא, כידוע:

"...אין בית משפט של ערעור נוהג להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, ובמיוחד כך, מקום שבו ממצאים עובדתיים אלה נקבעו על יסוד התרשמות ישירה מן העדים..."

[ע"פ 4711/03] רובין אבו-זיאב נ' מדינת ישראל [תקדין עליו] 2009, (1), 394.

אין, בנסיבות, כל מקום להתערב בהכרעת דינו של בית משפט קמא והערעור, בנקודה זו, דינו דחייה, וכך גם דינו של הערעור על העונש.

מדובר במי שכאמור, בבדיקת ינשוף, נמצא ששכרותו כבדה מאוד. מדובר במי שלחובתו אמנם "רק" 6 הרשעות קודמות, אבל רובן ככולן בעבירות של בטיחות, וממילא ההלכה היא שערכאת הערעור תתערב בחומרת עונש שהוטל ע"י הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה, ובוודאי שלא ניתן לומר דברים אלה על גזר דינו של בית משפט קמא במקרה הנוכחי.

הערעור נדחה.

ניתנה והודעה היום י"א אדר ב תשע"א, 17/03/2011 במעמד הנוכחים.