מרכז הקונגרסים הבינלאומי אי.סי.סי. ירושלים - בניני נ' ערבליך ואח'

פסק דין

תביעה לביצוע שטר חוב, שהצדדים חלוקים על תוכן התנאי שלהבטחת קיומו ניתן השטר.

1.התובעת מקיימת ירידים בבנייני האומה בירושלים. רבים הם המתדפקים על דלתותיה, כך טוענת התובעת, ומעוניינים להציג מרכולתם בירידיה. חברת יריד העודפים בע"מ (להלן: החברה) היתה אחת מאלו. היא השתתפה ביריד ראשון בראשית שנת 2007, ויריד שני (להלן: היריד השני) בחודש דצמבר 2007. היא היתה אמורה לשאת במספר תשלומים. שיק אחד שמשכה לפרעון חלק מן התשלומים בהם נתחייבה חולל, טרם שנפרע אותו חלק מן החוב. טרם שהגיע מועד תשלום יתרת החוב, קרוב ל-70 אלף ₪ (בתוספת מע"מ) דרשה התובעת מן הנתבע 1 (להלן: הנתבע), מנהלה ומבעליה של החברה, לעשות לטובתה שטר חוב, וכן נדרשה חתימתו של ערב להתחייבותו של עושה השטר, ולכאורה חתם הנתבע 2 כערב. בשטר צוינו מראש סכום החוב (70 אלף ₪) ואף מועד הפרעון (31.12.07, בסמוך לאחר סיום היריד; להלן: השטר). החברה סילקה את חובותיה לתובעת בגין היריד השני, אין חולק, ובאותו מועד לא מומש השטר. השאלה שבמחלוקת, נקדים ונאמר, היא האם בכך הקיץ הקץ על יכולת התובעת לעשות שימוש באותו שטר.

2.בכך לא תמו יחסי התובעת והחברה. החברה השתתפה ביריד שלישי אצל התובעת בחודש אפריל 2008 (שפרטיו לא הוצגו בידי הצדדים), ולאחריו – ביריד רביעי, בחודש אוגוסט 2008 (להלן: היריד הרביעי). התובעת הציגה את ההסכם המפורט שכרתה עם החברה בקשר עם היריד הרביעי (נספח א' לתצהירה). בהסכם צוין כי עיקר הסכום (כ-51 אלף ₪) ישולם עד מועד הקודם ליריד, ויתרה בסכום של כ-17 אלף ₪ תשולם עד יום 30.8.08, לאחר סיום היריד, כאשר לצד תשלום זה צוין כתוספת בכתב יד שביחס לתשלום נדרש "שיק דחוי וחתימה על שטר חוב". שיק כאמור לא נמסר, כך נראה, ולשיטת התובעת לא נחתם שטר חוב חדש. החברה, לאחר רצף של החזרות שיקים ותשלומים מקרטעים משך חודשים גם לאחר סיום היריד, מסרה שיק אחרון בסך 26,000 ₪, שחולל, תוך שהותירה בנוסף חוב של 915 ₪ מעבר לחוב שהובטח בשיק, כך טוענת התובעת. החברה אינה כשירה עוד לפרוע את חובותיה, ומכאן שהתובעת הפנתה מבטה לעבר שטר החוב שנערך לקראת היריד השני, ולאפשרות לדרוש את פרעונו לשם סילוק החוב שנוצר בזיקה ליריד הרביעי. על הרקע האמור הגישה התובעת – רק בשנת 2011 – בקשה לביצוע שטר החוב, שעושהו הוא הנתבע, והערב לו (לכאורה) הוא הנתבע 2, מר רוזנברג. סכום החוב שנתבע, ולא פורש עד הנה – 44,000 ₪, ולמעשה מוסכם כיום כי קרן החוב (טרם הפרשי הצמדה וריבית) צריכה לעמוד על 26,915 ש"ח.

3.הנתבעים הגישו התנגדותם, באיחור. אשר לנתבע 2: הוא התנגד, והכחיש את חתימתו על השטר. נקדים ונאמר כי טענתו התקבלה לבסוף.

4.אשר לנתבע: לטענתו, בהתנגדותו שהוגשה באיחור, שטר החוב נערך במהלך ההתקשרות בקשר עם היריד השני, ונועד להבטיח את התשלום האחרון בקשר עם אותו יריד, שעמד על קרוב ל-70 אלף ₪ בתוספת מע"מ. על כן נערך השטר שסכומו נקבע מראש ל-70 אלף ₪, ומועד פרעונו נקבע אף הוא מראש – ליום 31.12.2007, בסמוך לאחר סיומו של היריד השני. משסילקה החברה את חובותיה בגין היריד השני, פקע אף שטר החוב, נטען.

5. בהחלטת כב' הרשמת (כתארה אז) ש' הינדה מיום 15.9.12, ניתנה לנתבעים ארכה להגשת התנגדותם (כנגד תשלום הוצאות בסך 4,000 ₪ לתובעת) והרשות להתגונן. הצדדים הגישו תצהיריהם, כאשר הנתבעים שבו על האמור בתצהירים שתמכו בבקשת הרשות להתגונן. התובעת הגישה את תצהירו של מר אלכס אלטר. הלה טען כי עקב חזרת שיקים במהלך היריד השני, הציבה התובעת תנאי להמשך עבודה עם החברה והוא שטר חוב חתום בידי הנתבעים, שאינו מוגבל לעסקה ספציפית. שטר זה היווה את הבסיס להסכמת התובעת לערוך הסכמים נוספים עם החברה.

6.דיון התקיים ביום 11.2.13 בפני כב' השופט א' שליו, בעקבותיו מונה מומחה מוסכם ומכריע לבדיקת אותנטיות חתימתו של הנתבע 2 כערב. המומחה מצא כי אין זו חתימתו של הנתבע 2, והתביעה נגדו נדחתה אפוא. נציין כי בעניין זה מלינה כיום התובעת על כי הנתבע הוא שנתבקש להביא לה את שטר החוב חתום בידו ובלוויית חתימת ערבים, הציג לפניה מצג כאילו הנתבע 2 חתם כערב, ועתה מתברר מחוות הדעת כי לא חתימתו היא, ואם כך הוא הדבר אזי המשמעות היא שהנתבע מסר לה ביודעין מסמך שחתימה עליו זויפה. עד כאן בעניינו של הנתבע 2.

7. לאחר קבלת חוות הדעת ודחיית התביעה נגד הנתבע 2, הועבר התיק לטיפולי. ביום 15.10.13 התקיים לפניי דיון, שבסופו נקבע התיק להוכחות ליום 29.10.13. הצדדים הביאו לדחיית מועד הדיון מספר פעמים והוא נערך לבסוף ביום 27.2.14. לאחר מכן סיכמו הצדדים.

התובעת, מצדה גורסת בסיכומיה, בין היתר, כי שטר החוב הוא היחיד שנעשה, ורק על בסיסו נכונה היתה לערוך את הירידים השלישי והרביעי. השטר, לשיטתה, אינו תחום בזמן ולמעשה מגבה עסקה מתמשכת בין הצדדים, מסגרת אופיינית להתנהלות מן הסוג הרלבנטי. היא מציינת עוד את התניה שהסכם שנערך לקראת היריד הרביעי, המזכיר דרישה ל"שיק דחוי וחתימה על שטר חוב". כן סבורה היא שעצם החזקת השטר בידה מלמדת על זכותה לדרוש את פרעונו, משלא ניטל בידי הנתבע. היא מוצאת עוד אי אמינות בגרסת הנתבע, הנלמדת מהחלטות שיפוטיות אחרות בעניינו של הנתבע.

הנתבע, מצדו גורס בסיכומיו, בין היתר, כי השטר הוא "שטר חוב ספציפי" ולא "שטר חוב כללי". השטר היה קשור ביריד השני, כפי שהודה נציגה של התובעת. מועד הפרעון הקונקרטי, מילוי סכום השטר מראש, ואי הכללת הבהרה כי הוא נועד להבטיח כל חוב קיים או עתידי, מלמדים לסברת הנתבע על היותו שטר ספציפי, שפקע, ואשר לא ניתן היה להארכה בלא הסכמת עושהו. דווקא הניסוח בהסכם הנלווה ליריד הרביעי, בדבר חובת החברה ל"שיק דחוי וחתימה על שטר חוב" מלמדת לשיטת הנתבע על כי אמור היה להיעשות שטר חדש, שאבד ולחלופין מעולם לא נעשה, שאז ניסתה התובעת להיבנות מן השטר שנעשה בזיקה ליריד השני.

הגיעה אפוא עת הכרעה.

דיון

8.דין התביעה להידחות. אנמק בתמציתיות. מובן כי לא אידרש כאן לכל אחת ואחת מן הטענות שעלו בסיכומי הצדדים כי אם למרכזיות בהן ולאלו שהיה בהן כדי להשפיע על תוצאת ההליך.

9.הנתבע עשה שטר חוב לטובת התובעת. אף שהשטר אינו כולל תנאי, שאם לא כן לא היה עונה על הגדרת שטר חוב (סעיף 84 לפקודת השטרות), הרי שמובן שבהתאם לתנאי עסקת היסוד שבין הצדדים, התחייבותו של העושה מותנית בהתרחשות של אירוע מסוים. שימושו האופייני של שטר החוב, ואין חולק כי זהו המקרה גם כאן, הוא כשטר בטחון, ולא כאמצעי תשלום (עיינו: שלום לרנר דיני שטרות 53 (מהדורה שניה, 2007); להלן: לרנר). לתנאי שבעסקת היסוד תהא אפוא נפקות במסגרת ההגנה נגד התביעה השטרית (עיינו: לרנר, 310). טענת הנתבע לכך שאינו חייב לפרוע את השטר נסמכת על שתי טענות משנה: כי חיובו על פי השטר אינו מוחלט אלא מותנה בקרות אירוע פלוני, וכי התנאי לא קוים. הנטל להוכחת שתי טענות המשנה הוא על הנתבע כמובן (שם, 313).

נעיר, כי חרף נסיון התובעת להרחיק עצמה מעסקת היסוד ולהתמקד בעילה השטרית, הרי שאין מנוס מהיזקקות לעסקת היסוד והתנאי הגלום בה, שהרי היא המשליכה על חובת עושה השטר לפורעו. אף אם לא בהכרח פקע השטר, הרי שפרעון החוב בגדרי עסקת היסוד תקים לנתבע טענת הגנה מפני התביעה השטרית. על כן יש לבחון מהי אותו תנאי יסודי שרק בהתקיימו ניתן לדרוש את פרעון השטר.

10.בענייננו, אין מחלוקת כאמור כי שטר החוב נועד לשמש שטר בטחון. המחלוקת היחידה הרלבנטית היא אפוא טיבו המדויק של התנאי: האם הוא נועד להבטיח את התחייבויות החברה (שקוימו לבסוף) בקשר עם היריד השני, שאז אין חולק כי לא התקיים התנאי לפרעון השטר בידי הנתבע; או שמא הוא נועד להבטיח את התחייבויות החברה בגין כלל הירידים מן היריד השני ואילך, שאז אין חולק כי התקיים התנאי לפרעון השטר בידי הנתבע, שהרי בגין היריד הרביעי לא שילמה החברה את חובה, העומד לפי הנתונים שהוצגו על קרן של 26,915 ₪. לצורך זיהוי התנאי שבבסיס עסקת היסוד עלינו להתחקות אחרי כוונת הצדדים ב"זמן אמת", וזאת על יסוד הנתונים הדלים למדי שהוצגו בתיק.

11.שטר חוב יכול לשמש לחיזוק מעמד של הנפרע האמור להפרע מן העושה או גורם הקשור בשל תנאי שהתרחשותו מוגבלת בזמן, או תנאי שיכול להתממש במשך תקופה ממושכת. לדוגמה: משכיר יכול לדרוש משוכר או גורם הקשור בו שטר חוב להבטיח את קיום חיובי השכירות דוגמת השכרת המושכר במועד (ראו: לרנר 53 והאסמכתאות בה"ש 49). ברור שעלינו לבחון אז האם המושכר הוחזר במועד. מדובר באירוע חד פעמי, שעיתויו ברור. אם המושכר הוחזר במועד – אין הנפרע זכאי לדרוש את פרעון השטר, שהרי לא התקיים התנאי בעסקת היסוד. ברור גם שמאותו מועד לא ייתכן שתקום לנפרע גם בעתיד זכות לעמוד על פרעון השטר המסוים. ומאידך גיסא, מצב נפוץ לא פחות: ספק דורש ממנהל החברה שהיא הלקוח, לעשות שטר חוב להבטחת החוב השוטף של הלקוח לספק (האובליגו), וזאת למקרה שבמועד עתידי כלשהו לא יעלה בידי החברה לסלק את החוב השוטף, בפרט אם תקרוס (ראו לדוגמה: ר"ע 22/85 ס.ט.ס אלקטרוניקה בינלאומית בע"מ נ' סלון אמפיסל בע"מ, פ"ד לט(2) 565 (1985)). ברור שבמקרה כזה, לא ניתן להצביע על נקודה קונקרטית בזמן שבה ניתן לצפות מן הנפרע שיעמוד על פרעון השטר. חוב כאמור יכול להשתנות מטבעו במשך הזמן, וברגע נתון – להתגבש בלא שהלקוח מסוגל לשלם את החוב, שאז יידרש פרעון השטר.

12.למעשה, הצדדים קוראים להכללת המקרה דנן באפשרות הנוחה להם: התובעת – כהתחייבות קבועה של עושה השטר והערב למקרה של אי פרעון חובות כלשהם של החברה לתובעת, מעין "ערבות מתמדת", והנתבע – כהתחייבות נקודתית, בקשר עם היריד השני. תשובה ניצחת לשאלה אילו משתי הגרסאות – אין. אולם מכלול האינדיקציות שבתיק, שאותן נסקור, תומכת בגרסת הנתבע, והדבר מוביל לדחייתה של התביעה. אפרט.

13.נפתח בסימנים וברמזים שמוצאת התובעת לכך שמדובר בהתחייבות קבועה.