מרחום נ' עיריית פתח תקווה ואח'

פסק דין

רקע

מונחת לפניי תביעתו של מר מרחום חנניה, יליד שנת 1956 (להלן: "התובע") בגין נזקים שנגרמו לו עת הלך ביום 29.8.07 על המדרכה אשר ברחוב יהודה הלוי פינת קשאני בפתח תקווה. לטענתו, נתקל בבור פתוח, שניצב באמצע המדרכה נפל ונפגע (להלן: "התאונה"). עיריית פתח תקווה (להלן: "הנתבעת") הינה רשות מקומית אשר בשליטתה הכבישים והמדרכות בהם ארעה התאונה. נתבעת 2 הינה המבטחת של קבלן הביצוע (להלן: "הנתבעת 2").

הן התובע והן הנתבעות לא הגישו חוות דעת מטעמם. המוסד לביטוח לאומי קבע לתובע דרגת נכות צמיתה בשיעור של 0%. לאחר שהגישו הצדדים תחשיבי נזק מטעמם הצעתי ביום 5.7.2012 כי הצדדים ינסו להגיע להסדר פשרה על בסיס הצעת בית המשפט. משהצעת בית המשפט לא התקבלה, לא היה מנוס מלקבוע את התיק להוכחות.

בישיבת ההוכחות מיום 3.2.13 העידו מטעם התובע, התובע עצמו, מר עזרא יחזקאל ומר בוריס גוניצקי, ואילו מטעם הנתבעת העיד מר יוסי דרומי מנהל עבודה אצל קבלן ביצוע ובאותה ישיבה באי כוח הצדדים גם סיכמו את טענותיהם בע"פ.

טענות הצדדים

ב"כ התובע המלומד טען כי המדובר בתאונה שנגרמה עקב נפילה לתוך בור פעור שהיה בתחום הרשות המקומית הנתבעת 1. באשר לתאונה עצמה טען ב"כ התובע, כי התובע נפגע בעיקר בכף רגל ימין, וסבל משבר של מסרק 3 בכף רגל ימין. התובע הגיש לתיק בית המשפט דו"ח חדר המיון וטען כי בשל חיסרון כיס הוא לא המציא חוות דעת רפואית, והסתמך על ממצאי ועדת המוסד לביטוח לאומי אשר קבעה לו דרגת נכות צמיתה בשיעור של 0%. התובע טען כי הנתבעת 1 שהיא אחראית על תחזוקת המקום התרשלה, ביו היתר, באי השגחה ו\או פיקוח ו\או תיקון ו\או גידור ו\או שילוט המפגע ובכך הביאה לפגיעתו של התובע.

ב"כ הנתבעות המלומדת טענה כי עדותו של התובע כמו עדותם של עדי התביעה אינן עקביות והן רווית סתירות. עוד טענה ב"כ הנתבעות כי התובע לא הוכיח שהיה מפגע, לא צילם את המפגע והוא לא הוכיח כי נפל בשל איזה שהוא אמצעי בטיחות שלא ננקט. ב"כ הנתבעות טענה כי מדובר בתובע שהיה חייב להיזהר ולהישמר בלכתו ולשים ליבו למדרך רגליו במיוחד באזור שמתבצעות בו עבודות.

דיון והכרעה

שאלת החבות

ב"כ התובע המלומד טען כי מחובתה של הרשות המקומית לאפשר הליכה במעבר בטוח בתחום הדרכים הציבוריות שבתחומה ובשליטתה במיוחד כשמדובר במדרכה. יתרה מזאת טוען ב"כ התובע כי בכל הקשור לעצם האירוע ולעצם קיום המפגע לא הובאה ראיה ולא נשמעה עדות מטעם הנתבעת אשר תשלול את האפשרות שלא מדובר במפגע בטיחותי.

הנתבעת הכחישה את התאונה בכלל, וכי אם נפגע התובע אזי נפגע כתוצאה ממעשיו וממחדליו. במצב שכזה אין לקבל את טענת התביעה על כי רובץ איזה שהוא נטל על הנתבעת להוכיח שלא היה מפגע.

אני מקבל את טענת ב"כ הנתבעות המלומדת לפיה לא הוכח שאכן היה מפגע, הוא לא צולם והתובע לא הוכיח כי הוא נפל בשל איזה שהוא אמצעי בטיחות שלא ננקט.

סבורני כי במקרה דנן לאור עדויות העדים ולאור כל המסמכים המצורפים לתיק בית משפט לא הוכחו יסודות הפרת חובה חקוקה או עוולת הרשלנות המיוחסת לנתבעת.

השאלה הראשונה עליה יש לתת מענה בבחינת קיומה של רשלנות הנתבעת היא האם קיימת חובת זהירות מושגית? קיומה נבחן על פי מבחן הצפיות: האם אדם סביר יכול או צריך היה לצפות להתרחשות הנזק?

קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על-פי מבחן הצפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר "צריך היה" (Ought to) לצפות להתרחשות הנזק. נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה.

במסגרת השיקולים להם נזקק ביהמ"ש כעניין של מדיניות שיפוטית עליו לאזן בין האינטרסים השונים ובהם הצורך להבטיח חופש פעולה מזה והצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. יש אף להתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו. ואת השפעת ההכרעה על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד. כמו כן יש לשקול את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסוים של מזיקים או ניזוקים בעקבות הטלתה או אי הטלתה של האחריות. (ראה למשל את העקרונות שבכלכלה ומשפט שהותוו על ידי השופט הנד במשפט האמריקאי).

סעיף 235(2) לפקודת העיריות מונה את חובות העירייה לעניין רחובות העיר, כדלהלן:

"תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט"