מקרנץ נ' מימוני ואח'

פסק דין

התובעת, בעלת דירת מגורים הנמצאת ברחוב נחליאלי 12/31 בנהריה (להלן:"הדירה") השכירה את דירתה לנתבעים לתקופה שתחילתה ביום 6.3.11 וסופה ביום 6.3.12.

בתאריך 8.5.11 הגישה התובעת תביעת פינוי נגד הנתבעים, בטענה כי הנתבעים הפרו את הסכם השכירות הפרה יסודית, כאשר לא שילמו לה את דמי השכירות.

בתאריך 19.6.11 ניתן פסק דין, בהעדר הגנה, המחייב את הנתבעים לפנות את הדירה.

על אף קיומו של פסק דין לפינוי הדירה, לא פינו הנתבעים את הדירה, ולשם ביצוע פסק הדין נפתחו הליכי הוצאה לפועל. גם כאשר נקבע מועד לפינוי הדירה, במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, סירבו הנתבעים להתפנות.

רק ביום 21.11.11 פונו הנתבעים מן הדירה, באמצעות מעקלים מטעם התובעת.

התובעת עותרת לחיוב הנתבעים בפיצויים בגין הפרת הסכם השכירות, ולחיובם בפיצוי בגין נזקים שגרמו לדירה ולמיטלטלין שהיו בה, בתקופת השכירות. עוד טוענת התובעת כי הנתבעים גזלו ממנה מכונת כביסה חדשה ורהיטים נוספים שהיו בדירה, כמפורט בכתב התביעה. כן כוללת התביעה תביעה לשיפוי בגין הוצאות שנגרמו לתובעת עקב נקיטת הליכי הפינוי נגד הנתבעים.

דיון

פיצויים בגין הפרת ההסכם - אי תשלום דמי השכירות

בהתאם להסכם, היה על הנתבעים לשלם לתובעת דמי שכירות בסך 3,000 ₪ לחודש, למשך 12 חודשים. בסעיף 15 להסכם הוסכם כי על הנתבעים לשלם את דמי השכירות לכל תקופת השכירות, אף במקרה שיבקשו לעזוב את המושכר לפני תקופת השכירות.

לטענת התובעת, מסרו לה הנתבעים שלושה שיקים דחויים, על סך 12,000 ₪ כל אחד, לצורך תשלום דמי השכירות, במועד החתימה על ההסכם. עם הצגתו של השיק הראשון לפרעון, סורב השיק מחמת הגבלה בחשבון. התובעת פנתה אל הנתבעים בדרישה לשלם את דמי השכירות, אך אלה לא שולמו. לטענתה, איים עליה הנתבע ברצח כאשר פנתה אליו בנושא.

לטענת הנתבעים, למרות האמור בהסכם, הוסכם בינם לבין התובעת כי יוכלו לקצר את תקופת השכירות מבלי שתוטל עליהם כל סנקציה וכי במקרה כזה יידרשו לשלם את דמי השכירות בגין התקופה בה גרו בדירה בלבד. לתמיכה בטענה, מפנים הנתבעים לסעיף 22 להסכם.

לטענתם, אמנם מסרו לתובעת שיקים בעת חתימת ההסכם, אך הסבירו לה מיד עם מסירתם כי הם נועדו לביטחון בלבד, וכי לא יכובדו, ולפיכך לטענתם לא הופתעה כשהשיק הראשון סורב. על פי הטענה, הוסכם כי דמי השכירות ישולמו לתובעת במזומן. הנתבע מכחיש כי איים על התובעת בדרך כלשהי.

הנתבעים טוענים כי מספר שבועות לאחר אכלוס הדירה, שילמו לתובעת 18,000 ₪ במזומן, על חשבון שישה חודשי שכירות. לטענתם, היה על התובעת להשיב להם חלק מן ההמחאות שניתנו לה, אך היא לא עשתה זאת, והם בטחו בה כי לא תכחיש קבלת דמי השכירות.

ביחס להליכי הפינוי, טוענים הנתבעים כי בסופו של דבר, לאחר שהגיעו המעקלים אל הדירה לשם ביצוע הליך הפינוי, הסכימו לפינוי מרצון.

התובעת נחקרה על ידי הנתבע בחקירה נגדית, ולשאלתו השיבה כי מעולם לא קיבלה ממנו כסף ולו עבור יום אחד שבו התגוררו הנתבעים בדירה (בעמוד 7 לפרוטוקול). הנתבע ביקש להשמיע לתובעת הקלטה בה היא מודה שקיבלה ממנו כסף. למרות שההקלטה לא הוגשה כראיה קבילה, ולא גולתה במסגרת גילוי המסמכים, התרתי השמעתה לתובעת, על מנת להגיע לחקר האמת. בהקלטה נשמע הנתבע שואל את התובעת האם נכון ששילם לה כסף, והתובעת חוזרת ואומרת מספר פעמים, כשהיא נשמעת נסערת מאוד, כי לא קיבלה ממנו סכום כלשהו, וכי היא עומדת על קבלת כל הסכום. בהמשך, בסוף הקטע שהושמע, אישרה התובעת שקיבלה מן הנתבע 600 ₪. בהמשך חקירתה, הסבירה התובעת כי מדובר בסכום שהשיב לה הנתבע לאחר שהיא שילמה סכום זה מכספה לנציגות, לבקשתו, לצרכי מעלית השבת (בעמוד 9 לפרוטוקול).

עדותה של התובעת הותירה בי רושם של עדות מהימנה ועקבית. ניכר בתובעת שהיא מדברת בכנות ובכאב רב על פרשת השכרת הדירה לנתבעים, אשר לטענתה הונו אותה.

טענת הנתבע לפיה בהקלטה נשמעת התובעת מודה בקבלת כספים ממנו מוטב היה לולא נטענה, שכן לטענת הנתבעים שילמו לה 18,000 ₪ ובמסגרת ההקלטה מודה התובעת בקבלת 600 ₪ (שאף הם לא על חשבון דמי השכירות, אלא החזר לכספה שלה) ומכחישה בתוקף קבלת כל סכום נוסף.

טענת הנתבע לפיה בידיו הקלטה המאשרת את טענתו בדבר תשלום דמי שכירות לתובעת נסתרה, כאמור, עם השמעת ההקלטה. ראוי לציין, כי עובר לבקשתו זו, ביקש הנתבע להשמיע הקלטה אחרת, ובקשתו נדחתה, מן הטעם שלא מדובר בראיה קבילה, ומשום שלא הוגשה במסגרת תצהיר עדותו הראשית, ולא גולתה לב"כ התובעת. נראה כי הנתבע הניח שגם בקשתו להשמיע את ההקלטה הנוכחית תידחה, באופן שיוותר ספק לטובתו.

עצם העלאת הטענה, מעידה על חוסר מהימנותו של הנתבע ועל חוסר תום ליבו.