מקמלאן נ' מדינת ישראל רשות המיסים, נציג מנהלת מיסוי מקרקעין בירושלים

פסק דין

1.לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופט גד ארנברג), בת"א 21864-09-12 מיום 5.3.2013 (להלן: "פסק הדין קמא") בו נדחתה תביעתו של המערער על הסף. אפתח ואומר, כי על אף שהערעור הוגש באיחור ובחלוף 45 ימים מפסק הדין מבלי שנתבקשה ארכה כדין, ומאחר ותביעתו נדחתה על הסף תוך הערת כב' השופט ארנברג כי "...בית משפט לא ידחה בנקל תביעה על הסף", בחרתי לדון בערעור ולאפשר למערער להציג את טיעוניו.

2.הסעד שהתבקש על ידי המערער בבית המשפט קמא, הוא פיצוי נזיקי על סך 50,000 ₪. לטענתו, בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, על ידי המשיבה 1 (להלן: "המדינה") כתוצאה מזיוף מסמכים ורישום כוזב ברישום פנקסי המקרקעין, בקשר למגרש 403 בגוש 63730 (להלן: "הנכס").

3.מנגד, לטענת המדינה, יש לדחות את הערעור, בין היתר, בנימוק כי המדובר בנכס שאינו נמצא בבעלות המערער, ולכן הוא מושתק מלטעון טענות בעניין זה. בנוסף, טענה המדינה מספר טענות נוספות, בגינן יש לדחות את הערעור. ביניהן, העדר עילה, התיישנות, שימוש לרעה בהליכי משפט והיות התביעה טרדנית וקנטרנית.

4.בהחלטה מיום 2.10.2013, נעתרתי לבקשת המשיב 2 (להלן: "יעקב") שהוא אחיו של המערער, להצטרף כמשיב לערעור, מאחר ועשויות להיות להכרעה השלכות בעניינו, שכן הוא הרשום כבעלים של הנכס ובעיקר, משום שאין בצירופו להוביל לסרבול ממשי של הדיון.

5.לאחר עיון בהודעת הערעור בנימוקיה ולאחר שמיעת טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

6.התביעה שנדחתה על הסף על ידי בית משפט קמא היא גלגול נוסף של מאבק משפטי ממושך שמנהל המערער כנגד אחיו, יעקב, ביחס לבעלות ולחזקה בנכס. על פי שורת קביעות שיפוטיות ביום 15.5.86, נחתם הסכם בין יעקב לבין אלי אילון לפיו העביר אילון את זכויותיו בנכס ליעקב וביום 25.5.86 אושר ההסכם על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים. ביום 24.5.91 הצהיר המערער עצמו בבית משפט השלום בירושלים (ה"מ 2891/91; ת"א 6572/91) כי יעקב ושניים נוספים להם העביר יעקב את הבעלות בחלק מהנכס, הם בעלי הנכס.

7.ביום 13.10.91, ניתן פסק דין בת"א 6572/91 המעניק צו מניעה קבוע לטובת יעקב ושני הבעלים הנוספים, זאת לאחר קבלת הודעה מן הצדדים, לפיה מוסכם עליהם כי בעלי הנכס הם יעקב ואותם שני אחרים. המערער ביקש בשנת 95' לבטל את פסק הדין שניתן בהסכמה. בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט השלום במסגרת המרצה 15385/95, תוך שנקבע כי הבקשה היא בקשת סרק הגובלת לרעה בשימוש המשפט.

8.הליכים נוספים שהתנהלו בהקשר זה ובשאלת הבעלות והחזקה בנכס, נדחו אף הם על ידי בתי המשפט השונים, לרבות בית המשפט העליון (ראו: פס"ד ברע"א 2448/98 וההלכים שקדמו לו ואשר צורפו כמוצגים מ/8-מ/10 לעיקרי הטיעון של המדינה בערעור).

9.בשנת 97', בעיצומם של ההליכים המשפטיים בין האחים, פנה המערער לרשויות המס וטען כי מחצית הנכס נרכשה על ידו ביום 2.6.86 והוא הגיש הצהרה על רכישת מחצית המגרש ולפיכך הוצאה לו שומה על פי הצהרתו. ביום 19.6.01, קיבל בית המשפט העליון את ערעורו של יעקב בעניין זה בע"א 6810/99 וציין כי בהתדיינות הרבה מאוד שהתקיימה בין הצדדים במשך השנים, כבר נקבע מספר פעמים כי יעקב הוא הבעלים של הנכס. בנוסף, במסגרת ע"א (מח' י-ם) 11489/07, נדחה ערעורו של המערער על פסק דינו של בית המשפט השלום בת"א 7574/05, שעניינו חיובו של המערער במס של הצהרתו הכוזבת בשנת 97' למדינה לפיה קנה בשנת 85' את הנכס מאלי אילון.

10.עוד יצוין כי במסגרת ת"א 8669/03 מיום 26.7.11, חזר בית המשפט וקבע, תוך ציטוט שורה ארוכה של הליכים משפטיים שהתנהלו בין המערער לבין יעקב בסוגיית הבעלות בנכס, כי "פסקי הדין שאוזכרו לעיל – וכאמור עוד רבים אחרים – מוליכים לתוצאה בלתי נמנעת לפיה שאלת הזכויות הקנייניות בדירה (הנכס-מ.ה.) הוכרעה, ולכל הפחות, דניאל (המערער-מ.ה.) מושתק מלטעון זכויות אלה מכח השתק שיפוטי שעניינו העלאת טענות סותרות במסגרת הליכים שונים". לאור השתק שיפוטי זה, גם מנוע המערער מלהעלות כיום טענות בנוגע לזכויותיו בנכס ואין הוא יכול לטעון שרישומי המדינה פגעו בזכויותיו בנכס, שכאמור אינן קיימות.

11.אותן טענות המועלות בכתב התביעה נשוא הערעור, עלו בלבוש שונה במסגרת פסק דינה של וועדת הערר בבית המשפט המחוזי בירושלים (ו"ע 1588-10-11 מיום 3.1.12). בפסק הדין נאמר, כי המערער טוען לזכויות בנכס על סמך הטענה שהמדינה הכירה בזכותו של אלי אילון בנכס וכי המערער רכש את זכויותיו של אלי איילון בנכס בשנת 1986. בעניין זה נקבע, כי שאלת הבעלות בנכס הוכרעה בבתי המשפט המוסמכים, גם בהתדיינות שהמדינה היתה צד לה, ולמרות זאת המערער מנסה בכל דרך אפשרית להמשיך ולהטריד את בתי המשפט באותו עניין.

12.במסגרת התביעה שנדחתה על הסף בפסק הדין נשוא ערעור זה, המערער שב וממחזר את טענותיו כי הוא רכש מאלי אילון את זכויותיו בנכס וכי הוא אמור להיות בעל הזכויות בנכס, כאשר לטענתו, זכויותיו אלה נפגעו בשל פעולות המדינה ברישומיה. בכך, הוא סותר את הצהרותיו הוא, אשר קיבלו תוקף של פסק דין, לפיו הנכס הוא בבעלות אחיו, יעקב, וכן את הקביעות השיפוטיות החלוטות לפיהן הצהרתו לרשויות המס כי הוא זה שקנה את חלקו של אלי אילון בנכס ולא יעקב, היתה הצהרה כוזבת.

13.למרות ניסיונו של המערער לטעון כי התביעה שנדחתה אינה קשורה לבעלות על הקרקע, הרי מעיון בסעיפי התביעה עולה בבירור כי במוקד תביעתו של המערער הטענה שהמדינה נתנה ליעקב את הנכס שלא כדין על ידי רישומו שלא כדין ברישומיה ומכאן שמדובר למעשה באותן טענות שנדחו שוב ושוב על ידי כל הערכאות שדנו בסוגייה.

14.לאור האמור, המערער אכן מושתק מלהעלות טענות בנוגע לשאלת הבעלות על הנכס והרישומים שנערכו בהקשר לכך ובדין דחה בית המשפט קמא את תביעתו הנוכחית על הסף. זאת ועוד, ביום 4.9.11 דחה בית המשפט העליון את בקשת המערער לבטל את פסק הדין בע"א 6810/99. עתירה שהגיש המערער לבג"צ נגד אותה החלטה נדחתה אף היא על הסף ביום 19.9.11 (בג"צ 6716/11).

15.בנוסף, רישומי מיסוי המקרקעין אינם יכולים לשמש כאסמכתא לבעלות או ליצור מצב לגבי בעלות, זאת משום שאין בידי מנהל מיסוי מקרקעין יכולת לבדוק את אמיתות ההצהרות ופעולותיו מצמצמות בגביית מיסים בהתאם להצהרות הצדדים. יתר על כן, הדרך לתקוף את הליכי מיסוי המקרקעין מצומצמת לנקיטת הליכים לפי סעיפים 85 ו-88 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה) תשכ"ג-1963 גם אלה טעמים נוספים שהצדיקו את הדחייה על הסף.

16.ממכלול טעמים אלה, דין הערעור להידחות.

17.כעולה מפירוט ההליכים שהובא לעיל ומתוכנם, המערער מוסיף ומתעלם מהחלטות שיפוטיות אשר הכריעו זה מכבר במחלוקת שבינו לבין יעקב לגבי הבעלות בנכס ומטריד שלא לצורך את בתי המשפט בהליכי סרק. לפיכך, הוא ראוי לשאת בהוצאות לדוגמא בגין הליך זה.

18.אשר על כן, יישא המערער בהוצאות המדינה ויעקב בהליך זה בסך של 10,000 ₪ לכל משיב.

19.המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לצדדים.